"עדיף טעמו הפחות מתוק של הכישלון מאשר טעמו המר של הספק..."

                                                                                                                            (נזיר בודהיסטי) 

להלן מס' תובנות אליהן הגעתי במרוצת השנים ואשר השפיעו, עצבו והפכו אותי לאדם טוב יותר:

המרחק שבין "סטירה" ללטיפה

בין שקיעה לזריחה

מכתב פרידה

צפון תאילנד >> לאוס >> קמבודיה >> דרום תאילנד – האיים

ערכו לכם סיכום שנתי

לימדו להקשיב לאינטואיציה

על הריון, כמיהה וכוח רצון

יום אחד עוד תתגאו בהם

צרו היום את המציאות של מחר

שלוש "קטנות" על האנטיביוטיקה הטבעית של הנפש – ההומור                          

אל תענישו את עצמכם על טיפשותם של אחרים

רודף העפיפונים

משקלן של מילים הנכתבות שחור על גבי לבן

לראות את החיים בעיני הרוח

כוחה של מחילה

היו נאמנים לדרככם

טפחו לכם תחביב

כוחם העצום של הדמיון המודרך והמדיטציה

שאבו השראה מהנקרים אל חייכם וראו בכך הזדמנות לצמוח

שני סיפורים קצרים על העזה ונחישות

סגירת מעגל

תנו תוקף להצהרותיכם

חדלו מלחיות עם זהות כפולה והיו גאים במי שאתם

בכמה הנכם מתמחרים את חייכם?

על הקשר שבין מיסטיקנים ומגידי עתידות לבין היותכם המנכ"ל של חייכם

על מודעות, אמונה, ותרומתה של מסורת

לפעמים חלומות מתגשמים

העניקו ערך מוסף לביטוי "חברות זוגית"

קפצו למים העמוקים

העריכו דברים פשוטים

ראו את השינוי או הצעד הבא שלכם כמהלך לטווח הרחוק

טקס הנישואין  - המהות האמיתית

הומור - התבלין היותר טוב שברא האל לרשות האדם כאשר השלים את מלאכת הבריאה

הקשיבו לגופכם

על המלחמה בצפון ועל פרופורציות

על יום האהבה מצד אחד ועל קינאה, גינוי, וצרות עין מצד שני

כוחה של "מקריות"

נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון

יש לכם את עמוד השדרה שלכם – שימרו עליו

אל תהיו חומריים מדי

הפגת חלק מהכאב שבשכול באמצעות טיפת הומור

הטבות השבוע

המזרח הרחוק - יומן מסע

לכל אותם רבים וטובים ששולחים את רשמיהם מלקחי חיי :  אלפי תודות, הנכם ההשראה שלי להמשיך ולכתוב, ובכך להשפיע ולו במעט, ולהפוך את עולמו של האחר לעולם טוב יותר.

לתגובות והערות/הארות

לתגובות הקוראים >>>

על הריון, כמיהה וכוח רצון:

אוקטובר 2007. הימים הם ימי סתיו בתולי ומזג האוויר המדהים ששורר כאן בתקופה הזו של השנה - מוביל אותי אל המקום בו אני מקבל את מרבית ההשראה לסיפוריי - אל הים האדום ואל עוד שקיעה מרהיבה. המחשבה שבעוד שבועות ספורים לא אהיה חלק מהנוף הזה - מעוררת בי עצב, אך מצד שני - אני עוזב לטובת הייעוד בו בחרתי, לטובת השליחות שמעניקה לי סיפוק עצום ואשר העניקה עד היום - חומר למחשבה לאלפי אנשים. לא רחוק ממני יושבות שתי משפחות, ילדים ערומים משתובבים להם בחול, מגרפה, דלי, ארמון קטן עליו צדפים בצבע שמנת, ילדים נטולי דאגות, ילדים שטרם נחשפו לעולם המטורף והחומרי בו הם חיים, מציאות מטורפת שהתחרותיות בה רק הולכת וגוברת. חמישה צעדים ממני עומד אב כשעל כתפיו מונחת בתו בת השנתיים. פתאום אני מתמלא בעצבות שמשקפת לי את היום בו אהיה גם אני אב, עצבות על חוסר יציבותי שתקשה עליי להרים את ילדיי על כתפיי בהיותם גוזלים קטנטנים. למזלי, התחושה המלנכולית הזו נמוגה ברגע בו עולה לתודעתי המחשבה שלמרות המגבלה השולית הזו - אזכה להיות אב למופת שיגדל את ילדיו במסירות אין קץ ויעניק להם דברים נפלאים אחרים.

חכמים ממני אמרו בעבר שהכל עניין של פרופורציה ושכאבו של האחד שונה מכאבו של האחר. הפרופורציה הזו מזכירה לי את הסדרה המרגשת "אמא יקרה לי" שעלתה לאוויר בערוץ 10. לאחר שבועות של  שידורי פרומו מסקרנים - שודר שלשום הפרק הראשון בסדרה בה יוצאת העיתונאית מיקי חיימוביץ' למסע אינטימי ומרגש, בעקבות נשים המוכנות לעבור דרך קשה ומייסרת על מנת להגשים את החלום שבסופו יחבקו ילד.

הסדרה מתעדת רגעים דוקומנטריים נדירים ומרתקים של נשים וזוגות המנסים בדרכים שונות להביא ילד לעולם, ועוסקת בשאלות שנוגעות בצורך ובמניעים שלהן להפוך לאמהות. חלקן עוברות תהליכים רפואיים פולשניים, חלקן מסכנות את בריאותן, את יחסיהן עם בני זוגן, נוסעות לצידו השני של העולם ובלבד שבסוף המסע תשמענה את הקול הקורא "אמא".

בעודי נרגש מסיפור חייהן של אותן נשים, יצא לי לחשוב על בחירתו המוזרה של האל, למי כן להעניק את פרי האהבה ולמי לא, תוהה על האופן החד בו בוחר הוא לגזול מאותן אימהות את הזכות הכל כך טבעית ולגיטימית להביא ילד לעולם, ומתחיל להבין, ואולי בעצם לא, את אותה אמרה תנכית "נסתרות הן דרכי האל".

אמנם בשונה מהמקרה המדובר אבל כמעט בדומה לאותן נשים, גם אני חייתי שנים ארוכות בכמיהה בלתי פוסקת לזוגיות, לחיי חברה עשירים ורבגוניים, לעצמאות קיומית בעלת אמצעים בלתי נדלים, ולהכרה באדם הנוסף שבי - אותו אדם שנמצא מתחת למעטפת העבה של הנכות הפסיכולוגית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהדמות הרחוקה שהייתי בזמנו. למרות אותה מעטפת עבה שדמתה ל"קליפת הפומלית", היה בי אדם נוסף, אדם שלעולם לא הפסיק לחלום, לרצות, לקוות ולהאמין שיבוא יום ויהיה טוב יותר. כוח הרצון ליווה אותי לכל אורך הדרך ואפשר לי להיות נאמן לאופטימיות ולכמיהה עצומה לשינוי בחיי האישיים, שינוי אשר יהפוך אותי ביום מן הימים לאדם רגוע יותר, שלו יותר, אדם בעל שמחת חיים אשר יודה על זריחה חדשה ועל עוד יום חדש בעולם הנפלא בו אנו חיים.

אשקר אם אומר שיש לי מושג מה עוברות אותן נשים בדרכן הנאמנה למען יהפכו לאמהות ביום מן הימים. המעט שאני יודע - מצביע על ביוץ לא סדיר, בדיקות פולשניות, הפסד ימי עבודה, טיפול הורמונאלי ממושך, טיפולי פוריות מתישים שחלקם מובילים למשבר משמעותי במערכת היחסים (ישנו אף מחקר המצביע על סיכוי לבגידה של אחד מבני הזוג במהלך הטיפולים), ועוד דברים נוספים המצריכים חוזק נפשי עצום.

למרות המסע המתיש הזה - אל תחדלו מלקוות, אל תחדלו מלהאמין, אל תוותרו על זכותכן הטבעית להיות אימהות ביום בן הימים. מהלו את האמונה הזו בכמיהה בלתי פוסקת ליום בו תחתלו את ילדכם, גם אם בסופו של דבר יהיה זה ילד מאומץ. כוח הרצון – שהוא תכונה חיונית לחיים של הגשמה - יעמוד לצדכן ויעניק לכן כוחות שלא האמנתן שהוא מצוי ברשותכן. עליכן רק להמשיך ולהיות נאמנות לאותה התקווה שתוביל אתכן בסופו של דבר לאותו יום מיוחל.

אני מודע לקשיים, מודע לבירוקרטיה, מודע לתשישות, מודע לסבל ולשאר ההליכים המייגעים. לעתים נדמה לנו שמאותו מקום חשוך, קשה מאוד לראות אור ולקבל בשורה נעימה ומיוחלת בה ניתן יהיה להיאחז. אך כשם שבלילה חשוך ישנם כוכבים המאירים לנו ממעל, כשם שזריחת החמה מתרחשת מיד עם שקיעת הלבנה – כך לעולם אל תשכחו שביום מן הימים, בסופו של תהליך – תזכו למשש את בטנכן, "ליהנות" מבחילות, לחוש את תזוזות העובר, להביט בפניו בזכות הטכנולוגיה המתפתחת, לחבקו כאשר יונח על החזה מיד לאחר הלידה, להניקו, לגדלו, ולחנכו למצוינות.

כולי בטחון שגם אותן נשים שהטבע לא עשה עמן חסד ואשר יבחרו באימוץ – גם הן ייהנו לא פחות מהמסע המרתק והמרגש שיחל עם סיומו הארוך של אותו הליך בירוקרטי, המסע הנפלא שיעניק לחייהן משמעות ויקנה לילדם חיים טובים אותם לא יכלו לקבל מאמם הביולוגית.

"אין חלומות בלתי אפשריים, ישנה רק הראייה המוגבלת שלנו לגבי מה שאפשרי..." (בת' מנדי קוני)

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 11/10/07.

{ חזרה לראש הדף }

יום אחד עוד תתגאו בהם :

יום אחד עוד תתגאו בהם:

לפני ימים אחדים דיווחו אמצעי התקשורת על מקרה שבו אב נחשד כי ניסה להטביע את ביתו הנכה בחוף תל אביב. בכל פעם בה ניסתה ביתו הסובלת משיתוק מוחין לעלות ולנשום אוויר – חזר אביה וניסה מחדש לממש את זממו. האירוע המזעזע הזה רק ממחיש את מצוקתם של הילדים החריגים ומצוקת בני המשפחות, הטרודים בהתמודדות היום-יומית שמכתיבה המגבלה של ילדיהם. מתברר כי מדי-שנה יש לא מעט הורים שמוכנים לוותר על ההורות לילדם החריג ובוחרים להעבירו לידי גורמי הרווחה ולא לשאת בנטל. מנתוני משרד הרווחה עולה, כי מתוך 130,000 לידות המתקיימות בישראל - ננטשים מדי שנה כ-50 תינוקות בעלי פגיעה כזו או אחרת.

כיוון שאיני בא לשפוט את ההורים האלה ולאור בקשות רבות - בחרתי לפנות באופן אישי ולהעניק לאותן משפחות - זווית ראיה נוספת,  המתארת את ההתמודדות האמיצה של הוריי שבחרו להיאחז בתקווה – למרות וכנגד כל הסיכויים. בין אם הנכם הורים לילדים מוגבלים ובין אם לאו - כולי תקווה שאוכל להפיח בכם את אותו משב רוח מרענן של תקווה, שהיה חסר כל כך לאותו אב שפרט לרחמים - אין בלבי שום סליחה ומחילה על המעשה הנורא שעשה. מי ייתן ויבוא בידיו להיות הורה טוב יותר.

הפניה נכתבה אמנם על ילד זכר אך מיותר לציין שהכוונה גם לבנות המין השני. קריאה מפרה.

הורים יקרים:

לפני מס' חודשים נשאלתי באחת מהרצאותיי "לו היתה לך אפשרות לחזור אחורה בזמן, לאיזה רגע היית חוזר ?" לקח לי לא יותר משתי שניות על מנת להשיב את התשובה הכי כנה שיכולתי לספק : "ללא צל של ספק הייתי חוזר ליום לידתי, אל אותן שעות נצחיות, אל אותו עינוי מתמשך שעברה אמי, שם, ברגע של תעוזה וחוצפה, הייתי אומר למיילד "תקשיב טוב, או שאתה מנתח קיסרי או שאשתך לא תזהה אותך בסיום המשמרת". כמובן שהקהל צחק מעוד "יציאה באין כניסה" שלי, אבל האמינו לי שהייתי משלם הון על מנת לחזור לאותו רגע ארור בו שיקול דעת מוטעה לקח ממני את החיים שיכלו להיות לי.

החיים כמו החיים ממשיכים להם קדימה, זריחה אחר שקיעה, יום אחרי לילה, קיץ אחר חורף, וכל מה שנשאר הוא העבר שבחלקו מותיר בנו חותם. במשך 24 שנים לא ראיתי אף אחד ממטר ונכנעתי עם לא מעט טיפשות לאותה רשלנות רפואית שנכפתה עליי. הזמן יהפוך אותי עם השנים קורבן לנכות פיסית כמו גם לנכות פסיכולוגית אשר תכלא אותי מאחורי סורג ובריח. הפכתי לבחור מפוחד, חסר עמוד שידרה, חסר זהות, חסר עצמאות, תלותי בטירוף, נבהל מהצל של עצמי, בחור אשר עסק כל היום בהאשמות שווא כלפי האל שלמעלה בדבר אחריותו למצב אליו הגעתי.

הביטו בבנכם ושאלו את עצמכם מה אתם רואים ? את התשובות רשמו על דף נייר, קפלו ותלו אותו על המקרר. המתינו זמן מה, וכעת נסו לחשוב קצת אחרת. הביטו בבנכם שוב וראו ילד מדהים עם חיוך שובה לב, ראו ילד שמתחנן לבטא את עצמו, ראו הר געש של פוטנציאל שמת לפרוץ החוצה אבל סלע גדול מונח על הלוע ומונע מהכשרון העצום הזה לבוא לידי ביטוי. האמינו לי הורים יקרים שאני יודע מה אתם עוברים משום שהייתי במקום הזה לפני המון שנים. ראיתי את הוריי, את הייאוש, את התסכול, את העצב, את הכעס, את חוסר חדוות החיים, ועוד לא מעט דברים הרסניים אחרים שלימים מאוחרים הובילו לסיום מערכת היחסים ביניהם. מצד שני ראיתי זוג הורים אשר לא הפסיק לחלום, לא הרים ידיים, לא איבד את החזון, והאמין שהבן שלהם יהיה הרבה יותר ממה שהם חלמו שיהיה ביום מן הימים.

אין לי ספק בכלל שיבוא יום ובנכם יהיה חייב לכם את חייו, אין לי ספק בכלל שהמון דמעות יזלגו מעיניהם של רבים וטובים כאשר יצעד הוא בגאווה ביום בר המצווה וישא ללא מורא ובכריזמתיות את נאום הדרשה שלו. ממש כשם שראיתי בעיני רוחי את עצמי מרצה בכנסים, ממלא אולמות, מרגש אנשים וזוכה לתשואות הקהל, כך גם אני קורא לכם לדמיין ולראות בעיניי רוחכם את הישגיו של בנכם, את צעדיו הראשונים ללא ההליכון, את טקס בר המצווה, את האולם המלא, את האורות הנוצצים, את האורחים מלאי הגאווה, את הדמעות, ואת הרגש.

אין לכם מושג עד כמה היתה אמי נרגשת ביום בו נכחה לראשונה באחת מהרצאותיי. אין לכם מושג עד כמה גאה היא בהישגים של בנה, הן החומריים והן הרגשיים, אין לכם מושג עד כמה אבי מתמלא בגאווה כאשר הוא שומע מסוכן הביטוח שלו (שנכח אף הוא בכנס חשוב אותו חתמתי) שהבן שלו ריגש 800 סוכני ביטוח. אתם צריכים לבוא הנה לאילת על מנת לראות לאן הגעתי בזכות אמונה, כוח רצון, אופטימיות, וחשיבה חיובית. כל זה לא היה מתאפשר לולי הוריי שלעולם לא חדלו מלהאמין.

במהלך הרצאותיי אני פוגש מאות אנשים אשר היו רוצים המחאה עליה תהיה מצוינת המילה "הצלחה" ... רבים אחרים היו רוצים "אושר" , "זוגיות", "בריאות" , "קריירה" וכו' ... אך בחיים כמו בחיים אין המחאות מסוג אלה, מה גם שהכיסוי שלהם מוטל בספק. ממש כמו אותם אנשים, כך גם אני חיכיתי ובמשך לא מעט זמן לאותה המחאה, לאותו נס משמיים, אבל משקיבלתי את העובדה שניסים מתרחשים רק במחוזות רחוקים - הבנתי שזכות הבחירה היא שלי ואך ורק שלי. באיזה שהוא שלב בחיי, הגעתי לצומת דרכים בה ניצבו בפניי שתי אפשרויות :

האחת : להמשיך להיות קורבן, לרחם על עצמי, ולחרבן את חיי שגם ככה לא היו משהו. השניה : לקחת אחריות ולהבין שרק אני יכול להוציא את עצמי מהבוץ בו אני נמצא, רק אני יכול לאסוף את עצמי, לקחת שאיפה עמוקה, לאמץ דרך חיים שונה, דרך חיים המהולה בכוח רצון, בחשיבה חיובית, באמונה עצומה, בהערכה עצמית, ובאופטימיות חסרת פשרות.

אז משפחות יקרות, אני מגיע מאותו המקום בו אתם נמצאים. אין לי כוונה לשפוט אתכם חלילה, אבל בהמשך למקרה המזעזע בו אב ניסה להחריב את עולם משפחתו - אני מזמין אתכם לקחת אחריות, להתאפס, ולחדול מלהיות קורבן.

האל נתן לכם מתנה נהדרת – הדמיון. התחילו לדמיין את ילדיכם האהובים בימים טובים יותר, ראו אותם הולכים ללא עזרים כאלה או אחרים, ראו אותם מסיימים יסודי בהצטיינות, מנפנפים בתעודת הבגרות בגאווה, מתנדבים לצה"ל ותורמים את חלקם, מקימים משפחה ומעניקים לכם נכדים. תחלמו יקיריי, לעולם אל תפסיקו לחלום כי חלומות אכן מתגשמים, ואם אינכם מאמינים, אני מזמין אתכם להרצאותיי על מנת לצפות בחלום שהתגשם, לשמוע איך הפכתי "טרגדיה" למפעל חיים, ואיך נכות הפכה לאיכות.

אל תוותרו עליהם כי ביום מן הימים הם יהיו עבורכם מה שאני היום עבור הוריי. (גם אם הם לא יעבירו הרצאות מול 800 איש, אני בטוח שהם ימצאו את עצמם עושים משהו שיגרום להם סיפוק, גאווה, והערכה עצמית).

מחבק אתכם בחום וללא שיפוטיות וביקורתיות.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 02/10/07.

{ חזרה לראש הדף }

צרו היום את המציאות של מחר:

בתקופה האחרונה אני מקבל לא מעט מיילים בדבר אתר אינטרנט המושך אליו המון גולשים אשר רובם ככולם סקרנים לנוכח גילויו של "הסוד". האתר מציג מאמרים כמו גם סרט שמורכב אמנם מכמה חלקים אבל הרעיון הכללי מדבר על כוחה של המחשבה ועל חלקה ביצירת המציאות בה אנו חיים.

אין לי בעיה עם ה"גילוי" הרועש הזה כמו גם עם האנשים שעומדים מאחוריו אבל חשוב להבין שלא מדובר ב"סוד כמוס" כלל וכלל. העובדה שמחשבה יוצרת מציאות ידועה מזה אלפי דורות, מסוקרת כמעט בכל ספרות רוחנית זמינה, וכבר שנים שמומחים בעלי שם בעולם הרפואה הקונבנציונאלית – אימצו את הגישה כאלטרנטיבה משלימה להחלמתו של החולה.

המחשבה היא אנרגיה בעלת תדר עצום שביכולתה להשפיע כמעט באופן מיידי על הווייתה של המציאות שהנכם מזמנים אל חייכם. העובדה המדהימה הזו - אליה נחשפתי לראשונה עם קריאתו של רב המכר "כוחו של תת-המודע" – הפחידה אותי בזמנו, משום שלא ידעתי כיצד לתעל את האנרגיה הזו לטובתי האישית. מפרק לפרק – למדתי על כוחו העצום של המיינד, על הצורה בה הוא פועל, על הקשר שלו ליקום חסר הגבולות, ועל התוצאות המוקרנות אט אט על מסך המציאות של חיינו, תוצאות שאנו יוצרים בעצמנו ע"י הצורה בה אנו חושבים, מתבטאים ומאמינים.

למען הגילוי הנאות, אציין שהספר עף לארון בבעיטה מיד לאחר קריאתו של הפרק הראשון. שנים שהייתי לכוד בפנטזיה שאשת חלומותיי תתדפק על דלתי ותכניס לחיי את הקשר הזוגי עליו חלמתי. שנים בהן האמנתי ברוב טיפשותי שהמציאות בה רציתי להיות - תיווצר מעצמה. כל כך חסר אמונה הייתי, כל כך מפוחד, כל כך מרוכז בתחושת הקורבן - עד כי סירבתי לקבל את העובדה שצמיחה אמיתית היא זו הבאה מבפנים. כשם שהספר עף לארון, הוא חזר משם ולאחר שהוא נקרא במלואו – הבנתי את כוחו של "הסוד" עליו כולם מדברים. בחודשים שיבואו לאחר מכן, ראיתי בעיני רוחי את המציאות בה ברצוני להיות, את החיים אותם ברצוני לחיות, את הסביבה בה אני רוצה לגור ואת האנשים החדשים עמם בנכונותי להימצא. עם הזמן שיניתי את דפוס החשיבה שלי, האמונה שלי, הכתיבה שלי והתבטאותי שבע"פ. ששה חודשים לאחר שהמודעות הגבוהה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, מצאתי את עצמי על מטוס לדרא"פ – לטיול ששינה את חיי מקצה לקצה.

כוח הרצון היה לצדי מאז ומתמיד אבל אחד הכלים החזקים ביותר אשר הנחה, מנחה ומן הסתם עוד ינחה אותי לאורך הנצח – הוא האמונה במטרה.

כאשר כבר יש לי מטרה ברורה ומוגדרת – אני מאמין בה ממש כשם שאני מאמין בזריחתה של החמה בבוקרו של יום המחר. בעצם ההתניה הזו – אני מעניק למטרתי סיכוי של 100% שהרי ואין מצב שהשמש לא תזרח עם רדתו של הירח. האמונה האבסולוטית הזו - אינה משאירה מקום לשום ספקות, רומסת את הפחד המגיח מדי פעם ומאפשרת לי לראות ולחוש את המציאות שכבר נוצרה עבורי ביום בו הענקתי חיות למטרתי.

אל תחשבו על הדרך בה דברים יקרו, אין זה מתפקידכם וזה כל היופי שבדבר. שימו את ביטחונכם בעובדה שדברים כבר קורים, זזים, מחלחלים, נוצרים ומתחילים להתהוות ולהיות חלק בלתי נפרד מהמציאות בה ביקשתם להיות. אמצו לכם מנטרה וכתבו על פתק קטנטן את תמציתו של השינוי אותו אתם שואפים להחדיר לחייכם (לדוגמא : "השינוי הזה הופך אותי לאדם אשר רציתי להיות").

המעבר שלי למרכז הולך וקרב אבל התחלתי לחיות אותו כבר ביום בו החלטתי עליו. למרות שעדיין לא מצאתיה, אני סמוך ובטוח שישנה דירה אחת המחכה רק לי ואשר תיראה בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי. אני לא מבזבז ולו גם שנייה בודדה על האופן בו אמצא אותה. אני יודע שהיא נוצרה בשבילי ביום בו ביקשתיה ובטוח שבזמן הנכון – היצירה הרוחנית הזו תממש את עצמה ותהפוך למשהו פיסי. אני רואה בעיני רוחי את הסביבה הירוקה בה אגור, את הגינה הפרטית שתהיה חלק מדירתי, את כיסאות הפלסטיק שבחצר ומסניף את ריח האדמה לאחר הגשם. אני יורד לפרטי פרטים ומפרה את דמיוני בעיצוב הדירה - החל מדלת הכניסה, החלונות, התריסים, ארונות המטבח, הריהוט, המצעים, וכלה בברזים, בכיורים במקלחת.... וכו'.

אם זה "הסוד" עליו כולם מדברים – הרי שאני צריך להיות בר מזל על שגיליתי אותו לפני אחד-עשר שנים.

"סוד כמוס" לחשוב עליו:

אתם הקברניטים היחידים של ספינת החיים שלכם. יש לכם כוח עצום ליצור כבר היום את המחר אליו ייחלתם. בררו את המילים בהם הנכם משתמשים, סננו את המחשבות הפוקדות את ראשכם, דמיינו וראו בעיניי רוחכם את המציאות בה ברצונכם להיות, הגדירו אותה היטב, געו בה בעיניים עצומות, כתבו עליה, דברו עליה, הצהירו עליה, שירו עליה, ציירו אותה, צבעו אותה, הדביקו אותה על המקרר, ראו עצמכם חלק בלתי נפרד ממנה וצפו לה בכמיהה ומתוך ביטחון אבסולוטי שהיא תתממש בקרוב.

אם תדעו למהול את ההמחשה הרוחנית הזו באמונה חזקה, באמונה הדומה לעובדה שאחרי הסתיו מגיע חורף ואחרי החורף מגיע האביב – הרי שיצרתם לעצמכם מציאות מדהימה שתוקרן על מסך חייכם בזמן שהיקום ימצא לנכון.

עשר שנים של מחשבה, עשר שנים של בחירה, עשר שנים של אמונה, עשר שנים של כוח רצון, עשר שנים של דמיון ... עשר שנים בהן עיצבתי לעצמי מציאות מדהימה, מציאות אותה ייצרתי ביום בו הכרתי את כוחו העצום של המיינד.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 01/10/07.

{ חזרה לראש הדף }

שלוש "קטנות" על האנטיביוטיקה הטבעית של הנפש – ההומור :

שלוש "קטנות" על האנטיביוטיקה הטבעית של הנפש – ההומור:

לפני מס' שבועות אמרה לי ידידה יקרה משפט נבון האומר : "כשם שאוכל הוא מזון לגוף – ההומור הוא המזון לנשמה...". בנוסף למשפט רב המשמעות הזה, אין ספק שאם נשתמש בתבלין הנפלא הזה – בחוש ההומור – הרי שנספק לנפשנו את האנטיביוטיקה הטבעית של הבריאה.

לאחר מס' שבועות באינקובטור, הליכה על ארבע עד גיל חמש, שיקום פיסי, ניתוחים ואשפוזים, שוב שיקום ארוך, ולאחר התאוששות נפשית מדהימה – כל שנותר משיתוק המוחין שלי הוא צליעה קלה בלבד. אמנם הצליעה הזו הורידה אותי סופית מכוונתי להיות דוגמן הבית של "קסטרו" אבל שמעתי שיש סיכוי סביר שאהיה כוכב על המסלול הנוצץ של בית לוינשטיין.

החסכים אותם נשאתי מהילדות גרמו לי להיות פגיע במיוחד – דבר אשר הוביל לרגשי נחיתות לא מבוטלים ואשר השפיע על התנהלותם של חיי בחברה. המהפך העצום שחל בחיי מאוחר יותר - הוביל אותי בין היתר לשחרר את הילד הפנימי שבי, ילד משוגע שלא חוסך בהומור פנימי ושאינו מפסיק להפתיע ולעתים גם להביך את הסובבים אותו.

אמנם כבר כתבתי על סגולותיו של ההומור אך מאחר ובסיפוריי, אני מנסה להביא מוסר השכל אשר יקנה לכם כלי יעיל עמו תוכלו להתנהל ולשפר את חייכם, בחרתי להביא בפניכם שלוש "שריטות" אישיות נוספות - אשר עוזרות לי לקבור עמוק באדמה את השאריות האחרונות שצצות מדי פעם – הלא הן גרורותיה של הנכות הפסיכולוגית. אגב, אם בסיום הקריאה תצאו מתוך נקודת הנחה שאיני שפוי – זה בסדר, גם אחותי חושבת עליי בדיוק את אותו הדבר. קריאה מהנה ואם תאמצו לקח כזה או אחר, הרי שכבר היה לי שווה להיוולד עקום.

שריטה מס' אחת:

לפני מס' חודשים שבתי לביתי לאחר שיחה מפרה עם אחת האקסיות שלי, באחד מבתי הקפה היותר שקטים של אילת. בעוד שהשעון הראה שעתיים לאחר חצות – עצרה אותי ניידת תנועה לבדיקת שכרות שגרתית. לאחר בדיקת הניירת עכבו אותי רבע שעה וזאת למה ? משום שלא הצלחתי ללכת בקו ישר. לא שהייתי שתוי אבל גם לא היה לי כוח לשכנע את השוטר שמשהו נדפק בסימטריה של הליכתי בזמן הלידה. אז מי אמר שהמשטרה שלנו לא מבצעת את עבודתה בנאמנות ?

(אם עדיין לא נפל לכם האסימון, דמיינו את הסטנדפיסט יעקב כהן – מחקה הליכה של צולע)

שריטה מס' שתיים:

לא מזמן שודרה בערוץ השני סידרה בה חיפש אורי גלר "יורש". אמנם לא עקבתי אחר הסדרה משום שאיני מאמין בחירטוטים, אבל משהו בפרק הזה גרם לי לשתף איתו פעולה. במקום להניח כפית על הטלוויזיה ולחכות שיקרה לה משהו, חשבתי על רעיון יותר מקורי. הבאתי סולם, טיפסתי שני שלבים, ישבתי על הטלוויזיה וחיכיתי שעה בתקווה שאולי תתיישר לי הרגל. אחרי שעה התבאסתי לגלות ש"לא התיישרה ולא נעליים" .... מאוכזב עד עמקי נשמתי הלכתי לישון בתקווה שהכל באמת לטובה.

שריטה מס' שלוש:

ישנן לא מעט קלישאות על ה"ערסים" של בת ים. אחת מהן קשורה לאופן בו הם פונים ומתחילים עם מישהי במועדון.

לפני שנה בערך, לאחר התניית אהבים, פנתה אליי חברתי והזכירה לי את אותם "מכרים" מבת ים. בציניות המיוחדת רק לה היא שאלה: "תגיד ממוש, זה כאב כשנפלת מגן עדן?" לא לקח לי יותר מעשר שניות והשבתי לה במלוא הרצינות: "בטח שכאב לי כפרה, למה את חושבת שאני הולך ככה?"

הומור ... אחלה דרך לחתום סקס טוב, להתחבק וללכת לישון.

מה נסגר איתי אתם שואלים?!

תקראו לי לא שפוי, תקראו לי מטורף, מצידי תחשבו שאני צריך אשפוז, אבל מאז שלמדתי לא לדפוק חשבון - לא לאחרים ובעיקר לא לעצמי – הבנתי שההומור הוא התרופה האמיתית לרוב תחלואי המין האנושי.

על מקרים הזויים נוספים שיכלו לקרות רק לי - תוכלו לקרוא בספר "לחלום, להעז, להגשים!"

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 30/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

אל תענישו את עצמכם על טיפשותם של אחרים :

אל תענישו את עצמכם על טיפשותם של אחרים:

כמה פעמים "עקפו אתכם באלגנטיות" בתור לכספר בבנק?

כמה פעמים הגיח נהג חצוף ובלי בושה תפס את החניה לה חיכיתם דקות לא מעטות?

כמה פעמים סטיתם מנתיב נסיעתכם משום ש"חתכו" אתכם בברוטאליות בכביש המהיר?

כמה פעמים שמעתם את המשפט "אני רק צריכה מרשם" בתור לרופא המשפחה שלכם?

שיחת חולין מקרית שניהלתי השבוע עם חברה טובה שסיפרה על מתיחות השוררת בינה לבין אחותה – העלתה לתודעתי מקרה שאמנם לא דומה במהותו לסיפורה, אבל המחיש את העובדה שאנחנו בוחרים להעניש את עצמנו על חוסר בגרותם של אחרים וכך בעצם אנו לוקחים חלק באותה התנהגות שיכולה לפעמים להיות גובלת בטיפשות.

המקרה אירע לפני ארבע שנים, זמן לא רב לאחר שעזבתי את מקום עבודתי הקודם. לאחר הכניסה לתפקידי החדש במקום בו שעות העבודה היו נוחות הרבה יותר - יכולתי לעסוק בדברים שונים שתמיד רציתי לעסוק בהם. אחד מהדברים אשר פיניתי אליו זמן היה חדר הכושר. העבודה במשרד פשוט חייבה אותי להגיע לאימון לפחות 3 פעמים בשבוע, ולא – הייתי מתנוון, כמו גם היה סיכוי סביר שמוחי היה מתאדה אט אט מכמות הניירת שהציפה את שולחני.

עקב נכותי, ביקשתי בזמנו מהנהלת חדר הכושר, היתר להחנות את רכבי בחניון התת-קרקעי של המלון, במקום בו יש גרם מדרגות המוביל היישר לפתחו של חדר הכושר. עקב בעיות הביטחון הקיימות למרבה הצער במדינה כשלנו, נאלצתי להמתין 3 שבועות עד שקיבלתי את אישורו של הקב"ט הראשי, תוך מתן התחייבות אישית לנהוג ע"פ נהלי הבטיחות הדרושים. הנהלים הצריכו ממני עם הגיעי לחניון, למסור את שמי לשומר, להוכיח שיש לי אישור מהקב"ט הראשי, ולאחר אימות הנתונים עם פקידת הקב"ט, הורשיתי להיכנס למתחם.

במשך חודשים ארוכים, לא היו שום בעיות מיוחדות והכול התנהל כשורה. בהגיעי, ביקשתי משומר החניון לאמת עם פקידת הקב"ט את האישור שניתן לי, ושניות ספורות לאחר מכן - הורשיתי להיכנס. אלא שהזמנים השתנו, כוח האדם עבר ריענון, ולחניון הגיע שומר חדש. עם הזמן, ולאחר שכבר זכה להכירני די טוב (אחרי הכל, הוא ראה אותי כל יומיים), בחר הבחור "לשחק משחק זול" בו העמיד פנים כאילו לא ראה אותי מעולם, וכל פעם מחדש נתבקשתי "לרענן" את זכרונו בנוהל הקיים לגביי.

ברורים לי לגמרי הנהלים של בית המלון אבל יש טאקט כמו גם פרופורציה לצורת התנהגותו של אדם. אותו שומר כאמור, ראה אותי כל יומיים ובמשך 4 חודשים ברציפות, אך כל פעם מחדש הוא בחר להתנהג כאלו היתה זו הפעם הראשונה בה ראה אותי, דבר אשר ללא ספק היה מרגיז כל אדם המגיע דרך קבע למכון הכושר בו הוא מתאמן.

באחד הימים הגעתי למתחם החניון והבחנתי שמרפי (ההוא עם החוקים) מחייך כרגע עד עמקי נשמתו. פניתי לשומר בברכת "ערב טוב" מנומסת וציפיתי שאולי הערב יקרה "נס" ואותו בחור יזכור אותי סוף סוף, ירים את המחסום ויאפשר לי להיכנס ללא אותה בירוקרטיה שארכה לעתים מס' דקות. מציאות לחוד וחלומות לחוד. הוא הרים טל' לקצינת הקב"ט, בירר עמה את הפרטים וחזר אליי עם תשובה שאין לי אישור. פניתי אליו בבקשה שיברר שוב מאחר ונפלה כאן טעות אך הוא סירב בכל תוקף. ניסיתי לדבר על לבו בכך שפניתי אליו שוב והסברתי שאני בחור קצת מוגבל המתקשה להחנות את רכבו מחוץ לחניון וביקשתי שינסה לברר שוב מתוך וודאות גמורה שנפלה כאן טעות. הוא עשה טובה שענה לי בכלל ואמר "מצטער, אלו הנהלים" והוסיף "אתה חוסם את שאר המכוניות שרוצות להיכנס".

אמנם אני מרוקאי, אבל עם פתיל יחסית לא קצר. חניתי את הרכב בצד, הרמתי טל' לפקידת הקב"ט ותוך פחות משתי דקות נכנסתי עם רכבי לחניון. במשך כל האימון רתחתי על אותו שומר. היה לי ברור שכבר לא מדובר כאן בנהלים, מדובר אך ורק בצרות עין, במסכנות, ובמקרה היותר קיצוני - בטמטום. הכעס נמשך לא מעט זמן ונפרק על מכשירי הכושר. רק כאשר שבתי הביתה והתענגתי על מקלחת מרעננת – נפל לי האסימון.

שאלתי את עצמי על מי אני כועס ? הרי לא היה ספק בכלל שאותו שומר עשה את שעשה ומן הסתם ימשיך לעשות זאת מתוך דחף שמקורו בקנאה וצרות עין. הרי הוא חיפש שאעניק לגיטימציה להתגרות המוזרה בה בחר, ושזו הגיעה מצידי - הוא היה בא על סיפוקו. באותו יום נשבעתי לעצמי שיהיה זה היום האחרון שבו אתן לו את התענוג הזה.

יומיים לאחר מכן וכמו שציפיתי הוא שאל אם יש לי אישורי כניסה. אני, מחויך מתמיד ביקשתי שירים טל' לפקידת הקב"ט, אפילו הצעתי לצלצל אליה בעצמי ובכך אחסוך לו את הטרחה. לאחר שיחה קצרה - נכנסתי עם הרכב. כך זה נמשך ונמשך עד שמישהו בהנהלה הבין שהיו לקוחות פחות מאופקים ממני, ולאחר זמן מה - הוא הועבר מתפקידו. אמנם עד שזה קרה נאלצתי להמתין לא מעט "קטנות" עד שיקבל את האישור עליו ידע מראש, אבל לא הבאתי אותו על סיפוקו.

מסקנה :

במהלך החיים, אנו נתקלים בלא מעט אנשים אשר בחוסר בגרותם מצליחים להעלות לנו את רף העצבים לשיאים חדשים. אנשים מסוג אלה פשוט מתחננים שנעניק לכעס לגיטימציה וכך הם באים על סיפוקם וגוררים אותנו בצורה אלגנטית לאותו מקום נמוך וממורמר בו הם נמצאים. למרות כל הזעם והכעס, אל תתפתו ליפול ברשתם. היו סובלניים, חייכו, דבר לא יקרה אם תחכו עוד שתי קטנות בתור לקולנוע, בקופת החולים, בסופר, ובעיקר בפקקי התנועה שיוצרים הכבישים העמוסים לעייפה.

אז לימדו מניסיונו של צולע, עשו לעצמכם טובה ואל תענישו את עצמכם על טיפשותם של אחרים.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 29/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

רודף העפיפונים :

רודף העפיפונים:

לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו המרתק של חאלד חוסייני – "רודף העפיפונים". הספר מספר על אמיר וחסן, שני ילדים שנולדו בקאבול בירת אפגניסטן בשלהי שנות השישים. אמיר הוא בנו של איש עסקים מכובד, וחסן הוא בנו של עלי – המשרת העובד בבית משפחתו של אמיר לאחר שהתייתם מהוריו שמצאו את מותם בתאונת דרכים טראגית. למרות שינקו משדיה של אותה מינקת, השניים גדלים יחד בעולמות שונים, ספק חברים, ספק אדון ומשרת, וגורלותיהם נשזרים זה בזה, עד שאחד מהם בוגד בחברו, ואילו האחר, מוכיח כי נאמנותו לרעהו חשובה לו אף יותר מחייו.

שיחת טלפון מידיד משפחה מחזירה את אמיר חזרה לאפגניסטן שנים אחר-כך, בעת שלטון האימים של הטליבאן, כאשר אמיר הוא סופר אמריקני מכובד. החזרה לארץ מולדתו שהיא עתה מדינה הרוסה, ענייה ונתונה לשלטון אימים – מציבה בפניו משימה מסוכנת המאלצת אותו לעמוד שוב מול עברו, ממנו טרם ידע מנוח ואשר הציף בו זיכרונות שעינו אותו במשך שנים לא מעטות.

הספר העלה לתודעתי רגעים לא מעטים מחיי העבר שלי, רגעים שהדחקתי לאורך השנים ובכל פעם שבה עלה לו זיכרון מארכיון העבר שלי – הייתי מתכנס בתוך תוכי ומזיע כאילו חזרתי אחורה בזמן אל אותן תקופות לא פשוטות, וחייתי שוב כאסיר באותו בית הכלא הנפשי שיצרתי לעצמי.

בדומה לאמיר שהתקשה כל כך להביט אל עברו, כך גם אני הייתי עסוק בניסיונות מתישים לרמוס את עברי ולהחביא תחת השטיח את אותם מראות עבר עגומים. למרות שחלפו המון שנים מאז, אני עדיין מוצא את עצמי שבוי בדמעות אותן יצרו ילדי בית הספר בעודם אומרים את כל אשר על לבם, מושיטים אצבע ומלגלגים בקול על צורת הליכתי. זיכרון נוסף בו אני נלכד - מחזיר אותי אל ימי התום בהם נחשפו חלק מחבריי לאהבתם הראשונה. החיבוק שראיתי, הליטוף, הנשיקה, הפרפרים מעוררי הקנאה, הסודות הכמוסים בהם שיתפו אותי ואשר חשפו בפניי סיפורים מחדר המיטות, כל אלו היו יכולים להוציא מכיסי את כל ההון שבעולם ולו רק שגם אני אהיה זה שאזכה לשתף את חבריי בהתנסות המינית הראשונה שלי, התנסות שתגיע המון שנים לאחר מכן. ארכיון העבר שלי מחזיר אותי בין היתר אל ימי ההתבגרות בהם אפשרתי לחבריי לבחור אותי במקום שאני אהיה זה שאבחר אותם. כל כך חסר ביטחון הייתי עד כי נגררתי בעל כורחי למקומות בהם מעולם לא אהבתי להיות אבל גם מעולם לא העזתי לקחת יוזמה ולהיות זה שיקבע את המקום בו השתוקקה נפשי להימצא.

לפעמים יוצא לי לשמוע על אנשים הכמהים לחזור אל אותו הגיל בו הרשו להם הוריהם להשתובב ערומים על החול הלח שבשפת הים, ללא מחשבות על המחר, ללא דאגות, ללא חובות מחיי היום יום, ללא חסכים ועכבות, פשוט להיות שם עם הדלי, הכף, המגרפה, וארמון החול שתשטוף הגאות שעות ספורות לאחר מכן. בשמחה הייתי מצטרף לאותה כמיהה וחוזר לגיל התמימות בו הייתי מוגן מכל פגע, אלא שבניגוד לכולם – היתה זו ילדות בה זחלתי על ארבע כשגופי הימני פרפר שלא מרצונו וראשי היה מוטה כדרך טבע לצד ימין.

למרות הרצאותיי הרבות וגישת החיים הבריאה אותה אימצתי, לפעמים גם אני נוטה לשכוח את העובדה הפשוטה שלעברי יש חלק נכבד והכרחי ביצירת המקום בו אני נמצא כיום. חאלד חוסייני, בסיפורו על אמיר וחסן – הזכיר לי שלולי עברתי את שעברתי בחיי – לא הייתי זוכה להגיע למעמד אליו הגעתי, בין אם חומרי הוא ובין אם רוחני. עברי בנה אותי, לימד אותי, עיצב לי אישיות, ביגר אותי, חישל אותי אך יותר מכל - אפשר לי לבחור אלו מהדברים אני לוקח עמי לעתידי כלקחים בונים, ואלו אני משאיר במחסן הזיכרונות בתור אבני דרך אותן הייתי חייב לעבור על מנת להבין את מהות קיומי. עם סיום הקריאה של רב המכר האיכותי הזה, נחשפתי לדבר נוסף שהדהד במוחי ללא שליטה. בשעה שאמיר פחד כל כך מעברו ומהאנשים שאילצו אותו לבגוד בחברו, אני הייתי האדם שחשש מהעובדה שהדמות בה בגדתי היתה דמותי שלי.

תובנה :

בין יתר שיעורי החיים שלמדתי ממוריי הרוחניים, ישנו משפט שאומר : "הפסיקו להיות שבויים בעברכם והתחילו כבר עכשיו בעבודת האדריכלות של עתידכם...". אין ספק שיש המון אמת ותבונה במשפט הזה אך ייתכן וחלק מכם יצטרך לאזור אומץ ולשוב אל עברו על מנת ללמוד יותר, להבין מס' דברים, אולי גם למחול, ולסגור מעגל אותו השאיר פתוח לפני כך וכך שנים. העבר כבר חתום ונעול והדרך היחידה בה יכול הוא להשפיע על חייכם היא בכך שתעניקו לו לגיטימציה. התענגו על הזיכרונות הטובים וקחו את הלקח מהזיכרונות הפחות טובים. זכרו שאין זה נכון לטאטא את עברכם תחת השטיח משום שהאדם שהפכתם להיות – הגיע למקום בו הוא נמצא בזכות אותו עבר, בין אם מתוק הוא ובין אם מר.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 28/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

משקלן של מילים הנכתבות שחור על גבי לבן :

משקלן של מילים הנכתבות שחור על גבי לבן:

לפני שבועיים הגשתי את מכתב התפטרותי ממקום עבודתי - שם סגרתי לא פחות מ-5 שנות עבודה. באופן מוזר מצד אחד אבל לגיטימי מצד שני – רק כאשר אתה עוזב מקום עבודה בכלל ותפקיד שכזה בפרט, אתה מתחיל להבין עד כמה מוערך וחשוב היית במערכת המשומנת ששמה הנהלת חשבונות. עם מילות עידוד מחממות, איחולי הצלחה, השארת דלת פתוחה ולחיצת יד כנה – ידעתי שניתן התוקף הרשמי לעזיבתי את העיר שגידלה והפכה אותי למי שהנני.

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי נערך נפשית ופיסית לקראת המעבר הצפוי. חיפוש דירה חמודה במרכז השרון, פגישות עם שוכרים פוטנציאלים להם אשכיר את דירתי וטיפול בניירת ובשאר עניינים המאפיינים שינוי שכזה. תוך כדי תיוקה של ניירת מצטברת אשר זעקה זה זמן רב לתשומת לב, הבחנתי בעותק ממכתב אותו שלחתי לחברה טובה לפני מספר שנים. בעודי קורא את הפסקה האחרונה, יכולתי לחוש בצמרמורת אשר עברה בגופי וזאת לנוכח הנבואה שהגשימה את עצמה, ארבע שנים לאחר שנכתב.

לאחר התלבטות לא קלה, בחרתי להעלות את המכתב לאתר כמו שהוא, למעט השמות ששונו/הוסרו ולמען השמירה על צנעת הפרט. יש לי תחושה שלאחר קריאת המכתב ובהמשך למסקנה המובאת בסוף, גם אתם תפנימו את העובדה החד-משמעית שלמילים אותן אנו מביעים בין אם בע"פ ובין אם בכתב – יש משקל לא מבוטל על המציאות שאנו יוצרים לעצמנו. העובדה הפשוטה הזו עלולה לעורר פחד מצד אחד, אבל מצד שני - ניתנת לכם בזאת ההזדמנות להתחיל לברור ולבחור את המילים בהן הנכם משתמשים, מתוך אמונה ותקווה שהמילים כמו גם המחשבות החדשות - יעלו על מרבד מציאותכם ביום מן הימים.

                                                                                                                                                             יולי 2003

נועה שלי,

אשרי האיש שאמר "אין חכם כבעל ניסיון". לאור השינויים שאת עוברת בתקופה האחרונה, בחרתי לשתף אותך בלקח אישי, בסיפור קצר אשר בתחילה נראה היה כאילו מישהו שם למעלה החליט לצאת איתי קצת לא הוגן...לימים מאוחרים יותר התברר לי שחסר ההגינות הזה עשה עבודה נפלאה.

בבואי לאחת מחב' העפר והפיתוח היותר גדולות והמצליחות בדרום הארץ, ולאחר שגיליתי לאיזה מערכת הנה"ח הרוסה נכנסתי, כל שרציתי לעשות הוא לעוף משם כמה שיותר מהר. מיותר לציין שמדובר בחברה ענפה במיוחד אשר עוסקת בסלילת כבישים, בניית בתים, תשתיות, וכו'... מצד אחד לא קל לשקם מערכת כזו בעוד שהמנהלים לוחצים ולוחצים שהרי וגם אותם לוחצים מנהלי הבנקים לקבלת מאזן מוכן, מצד שני ניצב בפני אתגר כזה שדרבן אותי להראות תוצאות טובות ומדויקות, אותן תוצאות שמקפיצות אותך 10 מדרגות מעלה.

לאחר תקופה לא קצרה ובהחלט לא קלה של עבודה מאומצת ואף מפרכת, אחרי הכל, מנה"ח ראשי ומנהל הבטחת איכות גם יחד, זה בהחלט לא דבר פשוט - הגעתי לאותה רמה שייחלתי לעצמי והצבתי מערכת נפלאה אשר נותנת למנהליה מצב אמת בכל זמן נתון. ההערכות....לא איחרו להגיע והם מקוטלגות בתיק ההמלצות האישי שלי.

בבוקרו של אביב חמים, אפריל 2002, הוחלט להביא לחברה מבקר פנים אשר יתרום מניסיונו וינסה לקדם את המערכת שהולכת וגודלת בקצב מטורף. כבר באותה שיחת היכרות ומייד עם לחיצת היד הבנתי שהמקום הזה לא יהיה כמו שהיה ושיום המחר יהיה שונה לחלוטין מיום האתמול.

שבעה מנה"ח וחשבי שכר עזבו את החברה מאז הגיע אותו הבחור למשרדי חב' התשתיות הענפה. מתח, עצב, אי שקט, התנשאות לא מבוטלת, סנקציות, חילוקי דעות, חדירה לפרטיות, נהלים חדשים ומסורבלים.... ועוד לא מעט דברים שליליים - הפרו את שלוות רוחי וגרמו לי להביא הביתה את כל אותם רגשי הזעם שהייתי נטען בהם כל יום מחדש.

לא הבנתי מדוע ואיך יכול אדם להתנהג בצורה בה התנהג אותו מבקר פנים שהיה חייב להצדיק את משכורתו בדרכים שלא עולות בקנה מידה עם ערכי היושר בהם דבקתי מאז היותי למנה"ח.

לאחר תקופה לא קצרה, הבנתי דבר אחד חשוב ... דברים לא קורים סתם כך, לכל דבר יש סיבה. באותם ימים מעורפלים וטעונים לא הצלחתי להבין את אותה הסיבה. היום, חצי שנה אחרי, אני יודע שאותו מבקר פנים עשה עבודה נהדרת.

עזבתי את החברה למרות כל "הרמות הגבה" של חבריי שכן אחרי הכל מדובר בחברה מצליחה מאוד. אני קם כל בוקר עם חיוך, הולך למקום עבודה שם הזמן טס, כבר תקופה ארוכה שאני הולך בלי שעון, העובדה שאת השינויים שעשיתי במקום עבודתי הנוכחי - שום מנה"ח לא עשה למרות שניסה, פשוט מעוררת גאווה, שעות העבודה התקצרו להם וסופי השבוע התארכו להם (לעומת מקום העבודה הקודם), אני פנוי כעת לדברים אשר אז היו בגדר חלום, שהרי וממש בימים אלה אני נפגש עם מס' אנשים שהולכים לשלב אותי בסדנאות כאלה ואחרות, אני מתאמן יותר מבעבר במכון כושר ...... והדבר החשוב ביותר .... יש לי תחושת בטן עמוקה שממש בקרוב אני הולך להפוך את הפאזל של חיי - ליצירת אומנות מושלמת.

מקווה שתמצאי כאן לא מעט חומר למחשבה, מעריך אותך ומודה לאל על הידידות שלנו...אייל.

מסקנה :

בהמשך למציאות שיצרתי לעצמי, ארבע שנים לאחר כתיבת המכתב, המסר הנוסף שבאתי להעביר הוא שגם אם אדם/עובד/מנהל חדש נקרא אל חייכם ו"מזיז את הגבינה שלכם", דעו שיש לכך סיבה. לעתים הסיבה האמיתית נראית לעין רק לאחר מס' חודשים, אבל אז אתם מבינים שהיה שווה לעבור את כל "מדורי הגהנום" שעברתם ולו רק על מנת להגיע ממקום/מעמד אחד למקום/מעמד אחר. היו סובלניים, כבדו את התהליך אשר אתם עוברים, הבינו שדברים לא קורים סתם כך ובמוקדם או במאוחר, תקבלו את התשובה.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 23/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

לראות את החיים בעיני הרוח :

לראות את החיים בעיני הרוח:

כאדם המאמין כי הצלחה אמיתית מהולה בתרומה למען הקהילה, אני נוהג להרצות מדי פעם בפני עמותות וגופים שונים אשר תומכים ועושים ככל שביכולתם למען נזקקים שלא שפר עליהם מזלם.

לפני מס' שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממתנדבת שעושה לא מעט למען קהילת העיוורים באילת. היא הביעה נכונות להיפגש, שאלה האם אהיה מוכן לנדב שעתיים מזמני, וסיפרה שהגיעה אליי דרך אחות מבית החולים יוספטל בעיר ואשר נכחה באחת מהרצאותיי. שניות ספורות לאחר ניתוק השיחה חשבתי לעצמי איך אעביר הרצאה לקהל שכזה, שהרי חלק ניכר מההרצאה מלווה במצגות אור-קוליות שתוכנן אינו מדובב ע"י קריין. סימני השאלה הללו נותרו באוויר עד אשר שיתפתי את אותה מתנדבת באותה הדילמה.

ההרצאה התקיימה מס' שבועות לאחר אותה שיחה טלפונית וימים ספורים לפני ראש השנה התשס"ח. זו היתה הפעם הראשונה בה הגעתי להרצאה ללא מקרן, ללא מערכת סאונד, ללא מחשב נישא וללא האבזרים הטריוויאליים עמם אני מגיע להרצאותיי. כבר עם היכנסי לחדר יכולתי לחוש בתחושה לא מוכרת, תחושה זרה שתחשוף אותי דקות ספורות מאוחר יותר אל עולמם של אנשים מדהימים שאיבדו את מאור עיניהם באמצע החיים, לאחר שהספיקו לראות את פלאי הבריאה, לאחר שספגו את הכחול של הים, את צבעיה המרהיבים של השקיעה, את צבעם התכול של השמיים ואת שאר הנופים שברא האל בכל פעם בה קיבל השראה והחל לצייר במכחול את יצירת המופת האישית שלו.

מהר מאוד הפכתי ממרצה לנוכח בהרצאה שבה המרצים הם אנשים מיוחדים להפליא שלא איבדו את שמחת החיים, שלא חדלו ולו אף לרגע מלראות את העולם בעיני רוחם. בעודי נפעם מגישתם הבריאה לחיים בכלל ומרמת מודעותם בפרט, יצא לי לחשוב על חיי, על האדם שהפכתי להיות עם השנים. יצא לי לחשוב על אותה תקופה ארוכה בה הייתי קורבן, כואב, עצוב ומיוסר על החלטתו של האל לגזול ממני את היכולת לרוץ ולקפוץ. אני, שמעולם לא רצתי ואפשרתי לרוח ללטף את פניי, שמעולם לא קפצתי ככל ילד על סימני הגיר במשחקי הקלאס שכבר נמוגו מהעולם, שמעולם לא השתתפתי במשחקי התופסת – פתאום מתחיל להבין עד כמה מתגמדת המגבלה שלי אל מול אותם אנשים שנהנו בעבר ממראות עולם וכעת הם חוזים באותם מחזות - רק בעיניי רוחם.

בנסיעה חזרה לביתי נזכרתי בטיולי בדרא"פ, שם יצא לי לפגוש בחור עיוור כבן 32, שראה חצי עולם בעיני רוחו. חוש השמיעה המפותח שלו אפשר לדמיונו להציף לתודעתו את מראה הים כמו גם את צבעו של הקצף הלבן שיצר גל שנשבר על החוף. הוא יכול היה לראות את ההרים, את העצים, את הקופים, את המפלים, את חיות הספארי ושאר פלאי הבריאה והכל בעיני הרוח ובעזרת שאר החושים שחודדו לאחר שאיבד את מאור עיניו.

החיים הם כביש ארוך הרצוף במכלול מרכיבים כגון : התנסות, הקשבה, הפנמה, למידה והבנה. עם הגיעי לביתי הרגשתי שמשהו חסר לי. לקח לי מס' דקות להבין שהיו אלה המשובים שאני רגיל לחלק עם סיום כל הרצאה, משובים מהם אני למד כיצד להשתפר, לפתח רעיונות יצירתיים ולהסיק מסקנות אשר יהפכו אותי למרצה טוב יותר ביום המחר. בצאתי מהמקלחת הבחנתי בהודעה שנשלחה אל תאו הקולי של המכשיר הסלולרי שלי. בחורה מיוחדת במינה מולה הרצאתי ממש לפני שעה, הקדישה לי את אחד המשובים הקוליים היותר מרגשים שקיבלתי: "נגעת בי בצורה עדינה ומיוחדת, ריגשת כפי שמזמן לא התרגשתי, תודה על סיפור חיים מרתק ועל זווית ראיה חדשה".

בלכתי לישון עת סיומו של אותו יום, ראיתי את עצמי בעיני רוחי רץ על מרבד דשא ירוק ורחב ידיים, חש את הרוח ההולכת וחולשת על פניי, חולף על פני שבילי עפר, מקפץ על משטחי חיטה שנערמה לקראת איסוף, מגביר את מהירותי כאצן המנסה לשבור שיא חדש, פותח את ידיי ומחבק את החיים, החיים הנפלאים אותם זכיתי לחוות בדמיוני, בזכותם של האנשים המיוחדים שהעניקו לי את אחד משיעורי החיים היותר מאלפים שידעתי.

שניות ספורות לפני שנרדמתי שמעתי שוב את ההודעה הקולית שקיבלתי. שוב התרגשות, שוב פרופורציה מאזנת, שוב המחשבה על הבחירות שאנו עושים בחיינו, ושוב התפעמות לנוכח העובדה שאת ההודעה השאירה אישה עיוורת שזכרה את מס' הסלולרי שלי על סמך זיכרון ווקאלי בלבד.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 23/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

כוחה של מחילה:

כוחה של מחילה:

הורי התגרשו מעט לאחר שמלאו לי 14 חורפים. היתה זו פרידה מתבקשת לאחר שנים לא מעטות בהן ניתן היה להבחין בכעס, מתח, מרירות, עצב, חוסר חדוות חיים, תקשורת לקויה ועוד דברים המאפיינים מערכת זוגית כושלת.

מסיבות אישיות, בחרתי להישאר עם אבי בבית ילדותי אשר בעכו. אמי ואחותי הצעירה ממני ב-8 שנים, עברו לקריות ולאחר מכן לחיפה. מעט לאחר עזיבתה של אמי, נוצר בינינו קרע לא מבוטל אשר הלך והתרחב עם השנים. פתאום מצאתי את עצמי בבית שומם, מתחיל להפנים את ההשלכות של אותם גירושים, מתחיל להתרגל אט אט לסטטוס המשפחתי החדש, סטטוס שמאלץ אותי לכבס ולתלות כבסים, לגהץ, לבשל, להחליף מצעים, לנקות ולהשתדל שהבית יהיה מסודר שהרי ואחרי הכל - כבר אין מגע של אם בבית. פתאום אני מתחיל לקלוט שדברים שעד היום היו בגדר "מובן מאליו", לפתע הפכו להיות לגמרי לא מובנים מאליהם. המרק החם שחיכה לי ביום חורף קר וסגרירי - כבר לא הונח על השולחן עם שובי מבית הספר, והבגדים המגוהצים שהיו מקופלים ומסודרים כמו חיילים בארון – נצברו לערימה בה הייתי נוגע אחת לשבוע.

בשנים שיבואו לאחר מכן, אראה את אחותי אחת לשבוע, ובבית אמי אנהג לשהות בסופי שבוע אחת לשבועיים. אותו נער שהיה רגיל לחמימות המוכרת, התקשה להבין את הצעד בו נקטה אמו, הצעד שקרע את משפחתו ואשר הפך את נעוריו לקשים יותר ממה שהיו. רוב שנות הילדות ונעוריה של אחותי חלפו להן כהרף עין ומבלי שאקח בהן חלק. משבוע לשבוע ראיתי כיצד היא גודלת, מתבגרת, מצטיינת והופכת לאישה קטנה בעלת אישיות ראויה להערצה. הזמן שיחלוף ירחיב ויגדיל את הקרע הסמוי ביני לבין אמי עד שהמילה "אמא" תהפוך עבורי למילה מכנית בעלת 3 הברות : א  מ  א .

המהפך הקיצוני שעברתי בדרא"פ גרם לי להביט על החיים בצורה אחרת, כמו גם לשנות את קו מחשבתי בנוגע לדברים שהיו אצלי בגדר "קיבעון מחשבתי". לאט לאט הבנתי שאמי היתה חייבת לעשות את מה שעשתה על מנת לאפשר לנו חיים טובים יותר. במחשבה לאחור, כאשר אני נזכר באותם רגעים בהם נזקקתי לעזרה בשיעורי הבית ולא קיבלתי את הסובלנות הדרושה – אני מבין שהוריי, שהיו מלאי כעס, מתח ומרירות – לא באמת יכלו להעניק לי את אותה תמיכה מתבקשת. תובנה נוספת אליה הגעתי במהלך אותו המסע, הצביעה על זכותה הלגיטימית של אמי בבעל שיהיה בראש ובראשונה חבר, מאהב, איש שיחה, איש הקשבה, פרטנר שיפרגן ושייקח חלק בהצלחותיה, אדם שיהיה שותף בהגשמת חלומותיה, ובעיקר יהיה האחד שישלים אותה ויגרום לחיוך להתרחב על פניה כאילו היה זה תו קבוע עמו באה לעולם. בחודשים שיבואו לאחר שובי מאותו חבל ארץ פראי, אזכה להכיר את אמי כפי שלא הכרתיה מעולם.

ביום שני, ה- 29/05/06, קיימתי הרצאה בפני מורות בבית הספר היסודי "גורדון" בכפר סבא. לאחר לא מעט הרצאות, חשבה אמי שהגיע הזמן שגם היא תזכה להיות נוכחת באחת מהרצאותיי. לאחר נכונותה ואישורה של מנהלת בית הספר, הצטרפה אמי יחד עם בעלה לערב מרגש במיוחד, ערב בו צפתה בי לראשונה מספר ומעביר את מסריי לרבים וטובים. במהלך כל ההרצאה יכולתי להבחין בדמעות שהציפו את עיניה, אחרי הכל, הילד הקטן שלה הפך שלא מול עיניה לגבר אשר למד דבר או שניים על החיים, וכאשר הגעתי לחלק המדבר על הגירושים ועל השלכותיהם, היא יצאה ממקום ההרצאה וחזרה מס' דקות לאחר מכן. לקראת סיום ובשלב השאלות, היא מצאה את עצמה עומדת מופתעת במרכז חדר המורות, משיבה על שאלותיהן ולוקחת חלק פעיל באותה שליחות מרגשת.

למחרת היום טלפנתי לבעלה ושאלתי לשלומה כמו גם על תחושותיה. באותה שיחה שמעתי את מה שכמהה נפשי לשמוע מהיום בו עזבה : "רוב הנסיעה צפונה היא הכתה על חטא והצטערה על שלא נאבקה לקחתך עמה יחד עם אחותך....לו יכלה, היתה משלמת כל הון שבעולם על מנת להחזיר את הגלגל אחורה..."  שניות ספורות לאחר ניתוק השיחה - ידעתי שהושלם לו מעגל המחילה.

משהו לישון עליו :

לכל אדם הדרך שלו לספוג את הקדושה שמקרין יום הסליחות. בעוד מס' ימים ייכנס לו יום הכיפורים התשס"ח. אלה ימים של חשבון נפש, ימים של תשובה, ימים של מחשבה, ימים של סיכום השנה שחלפה. חשבו על האנשים בהם פגעתם, על האנשים אותם אכזבתם, על ההבטחות שלא קיימתם ועל שאר ידידים הראויים להתנצלותכם. אלה ימים טובים להשאיר את האגו בצד, להתעלות מעל מי שהנכם, להרים טלפון לחבר אמת, לעמית לעבודה, לקפוץ לקרוב משפחה ולבקש סליחה. המחווה הברוכה הזו תגרום לכם להרגשה טובה ולרוממות נפש.

למחילה יש כוח עצום, האמינו לבן שלמד להכיר את אמו מחדש ולאהוב אותה כפי שלא אהב מעולם.

גמר חתימה טובה ושנה ברוכה בתובנות והגשמות אישיות.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 18/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

היו נאמנים לדרככם :

היו נאמנים לדרככם:

בבוקרו של יום חמישי, ה- 23/03/06, התקיימה ההרצאה הראשונה שלי מול קהל רב. אם עד אז הרציתי בפני עשרות, הרי שהאולם הגדוש הכיל מאות אנשים.  זה היה במלון דן באילת והרצאתי חתמה כנס בן ארבעה ימים שארגנה התאחדות סוכני הביטוח.

פעמים רבות אני נשאל האם עדיין אני חש פרפרים לפני שאני עולה לבמה. תשובתי היא חד-משמעית : "היום בו אגיע להרצאה בלי אותם פרפרים, יהיה ללא ספק יומי האחרון כמרצה".

ההתרגשות היתה עצומה. למרות שקיצרו לי את ההרצאה בחצי שעה ללא הודעה מוקדמת, הצלחתי לתמרן ולתמצת את מירב התכנים ל-30 דקות בודדות, ולאורך כל ההרצאה הבחנתי במס' לא מבוטל של עיניים נוצצות ומבטים מהולים באהדה והזדהות. עם סיום הקרנתה של המצגת החותמת את ההרצאה ובפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בעוצמה החזקה של כל אותם 800 סוכני ביטוח שעמדו על רגליהם והוקירו תודה על קינוח שונה ומיוחד של כנס גדוש בהרצאות. מס' דקות לאחר ירידתי מהבמה ולאחר שהסתיימה שירת התקווה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידיהם של רבים וטובים שביקשו לחלוק עמי את תחושותיהם. כבר אז, באותן דקות של תהילה אישית, הבנתי את גודלה ועוצמתה של השליחות בה בחרתי. כנראה שבנוסף על כך ובאופן בלתי מודע, יהיו אלה הדקות שיובילו לתחילתה של הכמיהה הבלתי פוסקת, כמיהה שתצביע בימים שיבואו - על מעברי הבלתי נמנע לאזור השרון, שם אוכל להרחיב את פועלי.

המון דעות ותגובות החלו מציפות אותי מהיום בו הענקתי תוקף למעבר הקיצוני הזה (לאחר עשר שנים בעיר הדולפינים החייכניים). אל מול הדעות התומכות והמעודדות, יש את הדעות שפחות מפרגנות, שמטילות ספק בצעד הזה ובעיקר מציפות את החשש המוכר שטומן בחיקו שינוי שכזה.

החיים עצבו לי עמוד שדרה איתן שמאפשר לי להיות נאמן לאופטימיות ולדרך בה בחרתי. יחד עם זאת ולמרות האדם שהפכתי להיות, דווקא אותן דעות פסימיות הן אלו שמהדהדות בראשי בסופו של יום ואשר גורמות לי לשקול את צעדיי בשנית.  הקומיקאי לני רביץ, סיפר אף הוא שמכל אלפי האנשים שמריעים וצוחקים מתכני הרצאותיו, הוא תמיד נוטה להיות מושפע דווקא מאלו שעיקמו פרצוף ולא התחברו להומור המופרע שלו.  בדומה ללני המוכשר שפיתח דרך מקורית ומפתיעה להתגבר על אותן תחושות שליליות, פיתחתי אף אני הסתגלות שבחיקה התבונה האומרת, שכל שינוי בחיים זה אות להתקדמות ולפריצת דרך. נדרש לא מעט אומץ במקומות שכאלו, ללכת באמת אחרי הלב ולא אחרי הרגיל והמוכר, אך רק שמחת הגדילה וראית החלום המתגשם מול עינינו - נותנים את החוזק והאומץ לפרוץ קדימה, ואחרי שעושים את הצעד, מגלים את העוצמה האמיתית הקיימת בקרבנו.
 

קטנה וחצי של מחשבה :

ההתמכרות הזו לקיים, לרגיל, למוכר, לשגרה ולחומר, היא התמכרות מתעתעת שגורמת לנו להמשיך ולצעוד במקום. הבית המדהים שבניתי כאן, העיצוב, הריהוט, הגינה ושאר הדברים החומריים גרמו לי להתמכר לאותו תעתוע בעוד שבפועל, אני זה שהפך את הבית למה שהוא ולא הוא זה שהפך אותי למה שאני. לחלק מכם התובנה הזו תיראה אולי ברורה מאליה אבל היא לגמרי לא ברורה לאדם שפיתח לא מעט סנטימנטים למקום בו הוא גר ולסביבה בה הוא חי.

הכירו בעובדה שרק השינוי מביא עמו הזדמנות לגדול ולצמוח, הכירו בעובדה שרק עזיבת הקיים, בין אם יש בו חומר ובין אם יש בו רגש - תקדם ותהפוך אתכם בסופו של יום לאדם שתמיד רציתם להיות. היו נאמנים לדרכיכם, העניקו לעצמכם את הצ'אנס למחר חדש, עשיר ואף טוב יותר וחדלו מלהיות שבויים לנמצא ולבטוח.

"חיים חדשים מתחילים בשבילנו בכל שנייה. בואו נצעד בשמחה לפגוש בהם. חייבים להמשיך ולהתקדם, אם נרצה בכך ואם לאו, והליכתנו תהיה נוחה יותר כשעינינו מופנות קדימה מאשר אם יוסבו לאחור..."  (ג'רום ק' ג'רום)

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 08/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

טפחו לכם תחביב :

טפחו לכם תחביב:

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מחובר למוסיקה. זה התחיל עם קלטות ותקליטים, המשיך לסינגלים ודיסקים, ומשם עם הקידמה - לקבצי mp3. מעבר לחיבור המדהים שלי למוסיקה, היא היוותה עבורי מקור להתרוממות רוח באותן תקופות גשומות ורחוקות שבהן מצב רוחי היה בשפל המדרגה. מוסיקת ה"האוס", ה"דאנס", ה"טראנס" ושאר מקצבי המועדונים – עזרה לי לשכוח באופן זמני מהתחושות המעיקות ופתחה לי צוהר למקומות אחרים, מקומות אליהן שאפתי להגיע אבל לא חלמתי שאזכה לממשם.

עם בואי לאילת, הלכתי וטיפחתי את התחביב הזה שהחל עוד ברחמה של אמי (כבר אז הייתי מנגן לה על החצוצרות), ולימים מאוחרים הוא הפך ל"מקצוע משני" לאחר שסיפור חיי נחשף לראשונה במקומון אילתי.

ימים ספורים לאחר פרסום הכתבה, קיבלתי פנייה מאנשי קולנוע שהביעו נכונות לתעד את סיפורי ולנסות לשווק את הסרט ברשתות השידור השונות. הצילומים החלו באביב 2003 וכללו ראיונות עם בני משפחתי, חברי ילדותי, מעסיקיי בעבר ובהווה והאנשים המהווים חלק בלתי נפרד מחיי מאז מעברי לאילת.

הצילומים חלשו למקומות שונים בארץ ועל מנת להעניק לצופים סרט שהוא מעבר לסיפור חיים נטו – בחר המפיק להכניס לסינופסיס קצת חריפות ושלח אותי לספורט אתגרי, שם  "בעטו" בי ממטוס מגובה 14,000 רגל לעברה של צניחה חופשית מלאה באדרנלין.  בין היתר, ובמהלך התחקיר הוחלט להעניק חיים לאותו תחביב שבער בקרבי מאז ומתמיד ולצורך העניין נבחר חוף מפורסם באילת, שם אמור הייתי לנגן סט בן שעתיים של מוסיקת "צ'יל אאוט" מרגיעה. 

היום שנבחר היה יום שישי. השעה היתה שעת בין ערביים בה ההרים נצבעים אדום והמוסיקה היתה לכבוד השבת שבפתח.  מסתבר שהסט המוסיקלי שניגנתי באותה קבלת שבת הפך להרבה יותר מסתם תחביב וזאת לאחר שמנהלי החוף החליטו להעסיק אותי דרך קבע ולאורך זמן לא מבוטל בסופי השבוע שיבואו לאחר מכן.  עם הזמן הוזמנתי לחופים נוספים, לאירועים פרטיים, למסיבות "צ'יל אאוט" והמחמאות שרק חיממו את הלב - הביאו אותי מידי שישי אל שקיעה באדום עם מוסיקת עולם מרגיעה שהיתה עבורי מעין מפלט מרענן מהניירת המשרדית החונקת.

אמי בעצמה גילתה עם הזמן, לא מעט תחביבים הממלאים עד היום, חלק נכבד מיומה, ביניהם : רקמה, ציור, בישול, אפיה ושאר דברים מדהימים אשר מעשירים את עולמה.

וכעת לפואנטה:

לא משנה באיזה גיל אתם, לא משנה באיזה שלב בחיים הנכם נמצאים, מצאו לכם תחביב אשר יעשיר את עולמכם וימלא את יומכם. התחביב הזה עשוי להיות הדבר היותר טוב שקרה לכם ומי יודע...אולי גם תהפכו אותו למקצוע. אמו של חבר טוב החלה לצייר בגיל 47 ומאז היא מציגה תערוכות שמושכות עניין בקרב אנשי אומנות רבים. אל תניחו לחלומותיכם ולכישרונותיכם למות בקרבכם בעודכם בחיים, הירשמו כבר עכשיו לחוג המעניין אתכם, בין אם יהיה זה כתיבה, ציור, פיסול, רפואה הוליסטית, ובין אם שירה, ריקוד ושאר דברים שבם כמהה נפשכם. 

נורמן קזינס אמר פעם: "הטרגדיה של החיים אינה המוות אלא מה שאנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו בחיים..."  אל תניחו לתחביבים שלכם לדעוך סתם כך...נצלו אותם, טפחו אותם ואולי עוד תופתעו לגלות שחלקם יהפכו למקור פרנסתכם ביום המחר.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 02/09/07.

{ חזרה לראש הדף }

כוחם העצום של הדמיון המודרך והמדיטציה :

כוחם העצום של הדמיון המודרך והמדיטציה:

המון אנשי רוח ליוו אותי במהלך צמיחתי הרוחנית, אחד מהם הוא פטנג'לי שהגה את אחד מהמשפטים היותר משפיעים שנחקקו בזיכרוני :

 "כאשר אתה מונע ע"י מטרה חשובה או פרויקט יוצא דופן אשר ממלא אותך השראה, כל מחשבותיך משתחררות מכבליהן : מוחך מתעלה על מגבלותיו, תודעתך מתפשטת לכל הכיוונים, ואתה מוצא את עצמך בעולם חדש, גדול ונפלא. עוצמות רדומות, חושים וכישרונות  מתעוררים לחיים, ומתברר לך שאתה גדול הרבה יותר ממה שחלמת להיות ביום מן הימים..."

לדמיון שלנו יש ערוץ תקשורת ישיר אל תת-המודע שלנו, הוא מפרה אותו באמצעות הסוגסטיות (השאות) המועברות אליו ואלו בתורן - מתגשמות לאחר תקופת "דגירה" המוזנת מכוח האמונה והציפייה. 

מאז החלטתי על השינוי הקרוב בחיי בכלל ועל העתקת מקום מגוריי בפרט - חל שינוי עצום בהרגשתי הפנימית. בהמשך לדבריו הנבונים של פטנג'לי, אני מוצא את עצמי מבלה שעות מול המחשב, חושב על רעיונות, תכנים, מצגות, דרכי שיווק ושאר דברים אחרים שתת-המודע שלי מציף אל תודעתי. הספק היצירה האישי שלי זינק בשיעורים שאינם זכורים לי מאז התחלתי לתעד את חיי, והתגובות אותן אני מקבל מקוראיי ומשאר חברים ששותפים לעשייה המבורכת הזו – מעודדות ומדרבנות אותי להמשיך ליצור ואף לחשוב על אסטרטגיות חדשות, ביניהם הרצון לאפשר לאנשים נוספים, לקחת חלק בשליחות הזו.

אחת הטכניקות ליצירת קשר בין המחשבה והדמיון לתת-המודע היא המדיטציה. 

"המדיטציה מאפשרת לנו התבוננות פנימית מרוכזת ועמוקה לתוך עצמנו, התבוננות המשמשת בין השאר להשגת שליטה במחשבות, מימוש עצמי או להתחברות עם הרצון האלוהי. למדיטציה אופייניים אורח חשיבה מסוימת, תנוחת גוף ושיטות נשימה סדירה ורגועה. ניתן לומר כי בעזרת טכניקות שונות אשר מלמדות להשתיק את המחשבות הפנימיות ואשר מאפשרות מנוחה אמיתית של התודעה - התרגול מביא לערנות, ריכוז ובהירות מחשבה, וכן התמודדות קלה יותר עם מתחים. יש שסוברים שהמדיטציה היא המפתח לפתיחת הדלת אל המסתורין של הקיום." (מתוך 'המרכז למדיטציות')

השינוי עליו דיברתי מוביל אותי לקיום מדיטציות סדירות שברובן הנני "מקרין" את המציאות בה אני שואף להיות. אני מדמיין את ימי המעבר למרכז, את האריזה של  חפציי האישיים, את עטיפת הדברים השבירים בנייר עיתון של יום האתמול, מדמיין את יום המעבר מאילת, את הסבלים המרוקנים באיטיות את תחולת דירתי, את ההד המהדהד והמאפיין דירה ריקה מתוכן, את הנסיעה הארוכה צפונה, את הפריקה ושאר הדברים המאפיינים מעבר שכזה.  במדיטציה אחרת אני מדמיין את המושב, את המרחבים הירוקים, את הטבע, את שכניי העתידים, את דירתי, את הגינה הצמודה, מדמיין כיצד אני מסדר והיכן אני מניח כל חפץ ורהיט, חושב על הלילה הראשון, על החברים שנשארו באילת ועל רבים אחרים שפתאום נהיו כל כך קרובים, חושב על דברים טובים ובעיקר על הפסגה הבאה המחכה לי ממש ביום המחר.

הלוואי ויכולתי להעביר חלק מתחושותיי דרך הרשת הווירטואלית הזו, אבל היו סמוכים ובטוחים שהשינוי הזה טומן בחיקו שלמות עמוקה, אושר אמיתי, ציפייה כמהה ואמונה חזקה שהצעד הזה הינו הכרחי על מנת שאוכל להגשים את עצמי, להמשיך את הנסיקה שחלה בחיי ביום בו העזתי ואף להעצימה ולהביאה לפסגות גבוהות יותר.

החיים לימדו אותי להכיר בשינויים כחוק טבעי ומבורך שלו חלק בלתי נפרד מתהליך צמיחתו הרוחנית של המבקש להמריא אל מחוזות חדשים. החיים יהיו גם אלה שיילמדו אותי להאמין במטרתי ממש כשם שאני מאמין בזריחתה הקרובה של השמש בבוקרו של יום המחר.

אשרי האדם ההולך אחר אמונתו. אשרי האדם הפועל להגשמת חלומו. החיים הם אלה שכעת מניעים אותי ללכת אחר האמונה והחלום, ומציבים בפניי אתגר נוסף ממנו אלמד, אצמח, ואהיה האדם שרציתי להיות.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 31/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

שאבו השראה מהנקרים אל חייכם וראו בכך הזדמנות לצמוח :

שאבו השראה מהנקרים אל חייכם וראו בכך הזדמנות לצמוח:

מעט לאחר השלמת שתיים-עשר שנות לימודיי, ומאחר ובאותם ימים לא היה לי את הכוח הנפשי להילחם בבירוקרטיה של משרד הביטחון – קיבלתי בעל כורחי את הפטור מהשירות הצבאי והתחלתי לחפש תחום לימודים על מנת למלא כמה שיותר את החלל הריק שהציבו חיי היום יום.

פקידת השיקום שמינה לי המוסד לביטוח לאומי הפנתה אותי לאבחון מקצועי שעם סיומו המליצו לי על תחום הנהלת החשבונות. למרות ששנאתי את המקצוע עוד מתקופת בית הספר, וכיוון שבזמנו אפשרתי לאחרים להחליט מה טוב עבורי – נרשמתי ללימודים מתוך אמונה שבחיים המעשיים, העיסוק בתחום יהיה הרבה פחות שבלוני ממה שהוא בתיאוריה.  את הלימודים עברתי בהצלחה ולמרות שלימים מאוחרים הועסקתי כמנה"ח ואף לקחתי קורסים נוספים – מעולם לא אהבתי את המקצוע ש"כפו" עליי אותם מאבחנים מקצועיים.

כביש החיים הדינאמי הוביל אותי לחו"ל, שם למדתי את מה ששום אוניברסיטה תוכל ללמד אותי אי פעם. עם חזרתי, עברתי לאילת ובניתי את חיי מהיסוד כאשר אני עדיין עוסק באותו תחום "אפור" שאמנם מפרנס אותי בכבוד אך מעולם לא גרם לי סיפוק.

האמונה שלי ובעיקר נחישותי, הם אלו שעזרו לי להרכיב עם הזמן את אותן פיסות הפאזל של חיי ולהפוך את התמונה הזו ליצירת האומנות האישית שלי. איני יכול לומר שהתמונה הושלמה אבל לאחר שלמדתי לחבר את התובנות, הבנתי שהחיבור הזה אינו מקרי ורצף האירועים שקרו לי בחיי מתקשר לדרך החיים הבריאה שאימצתי לעצמי. לימים מאוחרים, התחלתי להעלות על הכתב את שלמדתי ובמהלך הכתיבה היה לי ברור שאני חייב להנחיל את אותם לקחים לרבים וטובים אשר יכולים לשפר את איכות חייהם.  שיעורי החיים הללו תומצתו אט אט למצגות להן ערכתי פס קול ייחודי, התכנים שהלכו ונצברו, תורגמו להרצאות מעניינות בעלות יכולת לסחוף ולשלהב את הקהל, את המרקם העשיר הזה תיבלתי בהומור אישי מופרע והתוצאה הפתיעה גם את עצמי.

כאשר הצהרתי לראשונה שאני מתכנן לנטוש את הניירת ולהסב את מקצועי כחשב לטובת השליחות הרוחנית בה אני רוצה לעסוק, היו לא מעט אנשים שהרימו גבה ופיקפקו ביכולתי לעשות זאת. כמובן שעבורי, הסקפטיות הזו היתה מהלומה לא פשוטה אבל נחישותם של אנשים מהם שאבתי השראה ואשר היו עבורי מודל לחיקוי – היא זו אשר דרבנה אותי להיצמד לאמונתי ולהמשיך בדרכי. 

ג'וזף מרפי לימד אותי על תת-המודע, רובין ס' שארמה לימד אותי על רוחניות, ספנסר ג'ונסון לימד אותי על שינויים, פאולו קואלו לימד אותי על חלומות, אורי אידלמן לימד אותי להפליג באמצעות הדמיון, לני רביץ לימד אותי על הומור בכלל ועל הומור עצמי בפרט, מיץ' אלבום לימד אותי להעריך את קדושת החיים, חאלד חוסייני גרם לי להביט אל עברי ללא חשש כמו גם לימד אותי מס' דברים על התמימות שבאהבה, ומיכל שלו לימדה אותי להקשיב לאינטואיציה....הרשימה עוד ארוכה אבל אחת הדמויות ממנה שאבתי לא מעט השראה בשנה האחרונה, היא הזמרת המוכשרת קרן פלס.

על אף שכתבה המון שירים לאחרים, על אף שלא התקבלה ללהקה צבאית, על אף שהתחילה את דרכה כזמרת ששרה שירים של זוהר ארגוב ואייל גולן – היא מעולם לא וויתרה על החלום, על היום בו תבצע בעצמה את שהיא כותבת זה זמן רב, ואף תהפוך לאחת הזמרות היותר טובות שצמחו כאן בשנים האחרונות. לא במקרה היא נחשבת כיום לאחת הכותבות המבוקשות, לשחקנית מצליחה וליוצרת מוכשרת ומוערכת שהנחילה את יצירותיה לזמרים מצליחים, ביניהם הראל סקעת, מירי מסיקה, שירי מיימון, ועוד רבים וטובים אחרים. למען הגילוי הנאות אציין שאיני מכיר אותה אישית אך כולי אמונה ותקווה שיבוא יום ואזכה להעלות יחד איתה מיזם משותף עליו הנני עובד בין היתר - לא מעט בזכות השראתה.

משהו לישון עליו :

ההשראה הינה אחת המתנות היותר יקרות אותה קיבלתם חינם אין כסף. אם רק תדעו לשאוב אותה מאנשי רוח, הוגי דעות, יוצרים, אמנים, אנשים קרובים ושאר דמויות הנקראות אל חייכם – תגלו שביכולתכם להיות הרבה יותר ממה שחלמתם שתהיו ביום מן הימים.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 29/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

שני סיפורים קצרים על העזה ונחישות :

שני סיפורים קצרים על העזה ונחישות:

"נכות היא לא מילה גסה" – זה היה שמו המקורי של ספרי שבזמנו אמור היה לתעד את האוטוביוגרפיה של חיי ללא הרומן שנשזר בו עם המשך כתיבתו. אמנם שמו שונה מאז אבל בכל פעם בה אני נזכר בשמו המקורי של הספר, אני רואה אל מול עיניי שני מעסיקים אשר בחרו להביט קצת "אחרת", העזו וראו ב"נכות" השקעה אשר תניב תשואה לאורך זמן.

במהלך 1993 ולאחר תקופה ממושכת בה נסגרו בפניי לא מעט דלתות של רואי חשבון ויועצי מס אשר ראו בנכות שלי כאיום לא מובן, מצאתי את עצמי בפעם המי יודע כמה, מול שני רואי חשבון אשר בתום ראיון העבודה ובניגוד לקודמיהם, בחרו להעז ולהעניק לי תקופת הסתגלות בת ארבע חודשים בהם נתבקשתי להוכיח את עצמי. תנאי הקבלה היה לצערי, שבמהלך תקופת הסטאג' אעבוד ללא כל תמורה.

מאחר וסוף סוף מצאתי משרד מכובד שהיה מוכן להכשיר אותי לתפקיד, קיבלתי את ההצעה ובלבד שתעודת המקצוע שהספיקה בינתיים להעלות אבק - תחל להצדיק את עצמה. לאחר תום תקופת ה"התמחות", התקבלתי כעובד מן המניין ועם הזמן התחלתי לנהל תיקי לקוחות אשר עסקו במגוון רחב של תחומים כגון : מוסכים, מסגריות, עבודות עפר, מהנדסים, חקירות, חנויות וכו'.

ימים הפכו לחודשים, חודשים הפכו לשנים, ולמרות שגובה השכר לו ציפיתי לא עמד בקנה מידה עם הסמכויות הנרחבות שהאצילו מעסיקיי – אני יכול לספור על יד אחת את אותם הפעמים שהעזתי וביקשתי העלאה בשכרי. משנעניתי בחיוב, היה זה סכום זעום שלא הלם עובד במעמדי אך מאחר ובטחוני האישי כמו גם האופן בו הערכתי את עצמי – היו בשפל המדרגה - העדפתי להישאר במקום העבודה, לקחת נשימה עמוקה ולהבין שיבוא היום ו"מחיר השתיקה" ישתלם לי ובגדול.

לאחר חמש שנות עבודה במהלכן התנסיתי במכלול עבודות הנה"ח, התמקצעתי בתחומים שונים ורקמתי קשרים עם עמיתים למקצוע אשר ליוו אותי לאורך הדרך, בחרתי לסיים את דרכי באותו משרד ופניתי לדרך חדשה.

חודשיים לאחר בואי לאילת ולאחר שנים של "שקט מבורך", מצאתי את עצמי שוב בראיון עבודה מול מעסיק שבבעלותו רשת חנויות צילום. מאחר ועסקיו דרשו מנה"ח בחצי משרה, הצעתי את עצמי כמוכר מתחיל באחת מחניותיו וכך קיוויתי להגיע לשכר ההולם מנה"ח בכיר במשרה מלאה. הניסיון שצברתי באותם חמש שנות עבודתי אפשר לי לנהל את עסקיו ללא שום קושי, אך מאחר והנכות פגעה בכושר הדיבור שלי, ומאחר ומוכר מצלמות חייב להתבטא ברהיטות מול לקוחותיו, אותו מעסיק הבין שאולי יהיה זה צעד לא נכון מבחינתו אבל באותה נשימה - הכיר בעובדה שלקיחת צ'אנס היא לא בהכרח לקיחת סיכון ויש סיכוי שאותו מהלך ישתלם לו בטווח הרחוק. 

ה"סיכון" הזה נמשך קרוב לארבע שנים ופיאר לי את הרזומה במכתב המלצה שלא היה מבייש אף מנה"ח בכיר, מה גם שהדיבור שלי הלך והשתפר ללא היכר – דבר שיש לו חלק עצום בהפיכתי למרצה מול אלפי אנשים. 

חצי "קטנה" לפני שאני מגיע לפואנטה, הייתי רוצה להודות לאותם מעסיקים יקרים אשר העזו, העניקו לי ובעיקר לעצמם את הצ'אנס להרוויח נכות שהפכה עם הזמן לאיכות. תודה על מי שאתם ועל האדם שנהייתי בזכות נחישותכם.

הפואנטה:

אמנם על הנכות שלי מזמן הזדכיתי בבאקו"ם, ובבואי להציג את עצמי יש לי את הרזומה כמו גם הביטחון העצמי שעיצבתי לעצמי עם השנים. אך גם היום, בעידן מתקדם כשלנו, ישנם מעסיקים שמתוך בורות גובלת בטיפשות – אינם מעניקים שוויון הזדמנויות לבעלי מגבלה כזו או אחרת. מתוך כבוד גדול והבנה לליבם של אלו שנמצאים באותו המקום בו אני נמצאתי לפני יותר מעשור, בחרתי להביא את סיפורי, להרים כפפה קטנה, ולהזכיר למעסיקים ו/או למנהלי כוח האדם אשר מולם ניצב/ת בחור/ה עם מגבלה מסוימת :

מעבר לעובדה שנכות היא לא מילה גסה, הנכות הזו יכולה להפוך לאיכות ארוכת שנים שאת ההוכחות לה תקבלו רק אם תעניקו שוויון הזדמנויות לאלו שראויים לכך.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 28/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

סגירת מעגל:

סגירת מעגל:

את הנכות שלי השארתי מאחור לפני זמן רב. למרות שעברו מאז לא מעט שנים, אני זוכר את היום בו הכל התחיל, כאילו זה היה אתמול.  התאריך : יום ג', 15/07/97. בתי המלון החלו לבצבץ מעט לאחר השעה אחת בצהריים והבנתי שאוטוטו מסתיים לו כביש ארוך ומפותל ומתחיל לו כביש חדש, ארוך גם הוא, אך לצמתים, לכיכרות, ולאינסוף הנתיבים שבו - יהיה תפקיד מסוים אשר ילמד אותי דבר או שניים על החיים.

אילו הייתי מקבל היום את האפשרות לשכוח ולמחוק את עברי - הייתי משיב בשלילה נחרצת משום שלעבר יש חלק הכרחי במקום בו הנני נמצא. העשור האחרון הביא אותי לתובנות, ביניהן ליכולת להביט אל עברי ללא חשש, על אף הכאב, העצב, ה"נפילות" ושאר הדברים הלא סימפטיים וזאת על מנת שאדע להעריך את המקום ההוא, להודות לו על שתם ועל שבזכותו הפכתי להיות האדם שיכול לכתוב כעת על אותה תקופה.

אחד האירועים הפחות נעימים שנחרטו בזיכרוני הוא המסע המתיש והמתסכל במציאת עבודה, מסע בן כמעט שנה אשר החל זמן קצר לאחר סיום לימודי הנהלת החשבונות. לאחר עשרות משרדים שסירבו להעסיק בחור חסר ניסיון בכלל ואדם מוגבל בפרט, התקבלתי לעבודה כסטאג'ר במשרד רואי חשבון אשר בעיר ילדותי – עכו.  לאחר "תקופת מבחן" בת ארבע חודשים נקלטתי לעבודה ולימים מאוחרים ניהלתי את תיקם של עשרות לקוחות.  במהלך עבודתי ומאחר וחלק מלקוחותיי מכרו מוצרים פטורים ממס ערך מוסף, נתבקשתי ללכת אחת לחודש למשרדי המע"מ על מנת להגיש טפסים ולהשלים את הליך ההחזר.

ששה פקידי מע"מ היו בזמנו במשרד האזורי בעכו. חמישה מהם החתימו לי את אותם דוחו"ת ללא בעיות מיוחדות אבל היה גם פקיד מכס שכמעט תמיד ידע למצוא שגיאות במילוי הטפסים, שגיאות אשר הצריכו תיקון וגררו אותי חזרה למשרד כלעומת שבאתי. ביני לבין עצמי ידעתי בוודאות שאותו מוכס יכול היה "להחליק" את השגיאות הקלות, לתקנם במשרדו ולהחתים את הדו"ח, אבל במקום זאת הוא בחר להתעקש על מילוי נאות ולדחות את בקשתי.

כנראה שמרפי (ההוא עם החוקים) לא אהב אותי באותה תקופה וכמעט תמיד יצא שמתוך ששה פקידי מכס, התור שלי הוביל אותי איכשהו לאותו "פדנט" שכנראה נהנה לשלוח אותי חזרה למשרדי על אף מגבלתי.  עם הזמן, ובהמשך למצבי הנפשי שהלך והידרדר באותה תקופה, פיתחתי אל אותו מוכס שנאה יתרה אשר הובילה לעימותים שהיו נמנעים אילו רק רמת הערכתי העצמית היתה אחרת. לעתים הייתי ממתין בתור מעל שעה, ולו רק שלא אצטרך לשבת מול אותו פקיד שגרם לאותם רגשות מעורבים. העובדה שזכיתי ליחס שכזה נתפסה אצלי בזמנו כמשהו הקשור בנכות ובדימוי העצמי הנמוך שהיא יצרה אצלי. לרגע לא שיערתי שאולי אותו פקיד בסה"כ היה נאמן לעבודתו שבמהלכה פסל עוד עשרות דוחו"ת של לקוחות אחרים, אותם הוא מצא כשגויים.

כאמור, חלפו מאז לא מעט שנים אלא שלפני מס' חודשים, עם סיומה של הרצאה שניתנה בפני עובדי המדינה, ניגש אליי אחד הנוכחים, ביקש ללחוץ את ידי ושאל האם עבדתי באותו משרד רו"ח בתקופה שבין 1993 ל-1997, בעודי עונה בחיוב על שאלתו, נפל לי האסימון והבנתי שמדובר באותו מוכס אשר אחראי לכתיבת שורות אלו. בעודו לוחץ את ידי ומקבל את אישורי לשאלתו, הוא הוסיף מס' מילים שתמיד מחמיאות אבל הפעם הן תפסו משמעות יתרה : "במהלך עבודתי אני נוכח בהמון הרצאות אך מזמן לא התרגשתי כמו בתשעים הדקות האחרונות. אני מצדיע לך על הדרך שעברת ועל הסבלנות, האופטימיות והאמונה שהלוואי והיה לי רבע ממנה...."  במילים אלו ובברכת הצלחה הוא נפרד ממני, מבלי לדעת איזה חותם השאירו בי דבריו.

כמה "מקרי" שבדרכי חזרה הביתה התנגן לו בגלגל"צ השיר "איך שגלגל מסתובב לו" של שמוליק קראוס. בעודי מפזם את הפזמון חייכתי וחשבתי לעצמי "איזו דרך נפלאה לסגור מעגל".

חומר למחשבה:

תגובותיכם לסביבה מושפעות בצורה ישירה מהמצב הנפשי והרגשי שלכם. מצבי מתח ממושכים גוררים אחריהם תגובות שעלולות להותיר משקעים שליליים אצל אלה שנמצאים בקרבתכם ואשר אכפת להם מכם. השתדלו שלא לאפשר למתח, לדאגה, לפחד ולשאר תחושות – להיות מעורבות בשיחות שלכם עם בני המשפחה ועם עמיתים לעבודה. כשם שניצוץ קטן מתלקח בקלות בעת המגע עם גז, כך גם לנו יש נטייה "להידלק" מהערה בונה או מוויכוח טריוויאלי ושגרתי.  למרות הקושי, נשמו עמוק, הרפו מעט מהמתח, הניחו לדאגות וראו את מקום העבודה שלכם כנווה מדבר שבו כל הדברים הרעים נשארים מאחור וההרמוניה היא זו שמנחה אתכם. היו טובים, היו רגועים, גם את זה תעברו בסופו של דבר או כמו שצוטט קלייר ריינר :

"את שלושת המילים "גם זה יעבור" למדתי מפי סבתי, כאמירה שיש לומר בכל הנסיבות. בחיים שהכול נורא ואיום, כשרואים דברים מזעזעים, וכשהכול מעולה ונפלא ומקסים ונהדר – אמרו את שלוש המילים האלה לעצמכם. הן יעניקו לכם תחושה של פרספקטיבה וגם יסייעו לכם להפיק את המרב מן הטוב, ולהיות שווי נפש לגבי הרע..." (מתוך הספר : "חוכמת העידן החדש")

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 26/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

תנו תוקף להצהרותיכם:

תנו תוקף להצהרותיכם:

"שינויים הם החוק הטבעי של החיים...", איני זוכר באילו מהספרים שקראתי הוזכר המשפט הנבון הזה, אבל אם יש משפטים שנחרטו אצלי בזיכרון הרי שזה אחד מהם.

רבים מאתנו מתקשים עם שינויים. אנחנו כל כך רגילים לשגרה, לקיים, לתכתיבי החברה, לחיים בתוך המסגרת המוכרת ולנוסחאות אשר הושרשו לנו עוד מתקופת הילדות. רק מעטים מעזים לשבור מוסכמות ברורות ו"חוצים גבולות" על מנת לגלות אופקים חדשים. הסיבה העיקרית לקושי שבנקיטת השינוי הוא הפחד להיכשל. רובנו חוששים לאבד את הבטוח, את הוודאות, את הממשי וזו הסיבה שלמרות הכמיהה העזה לשינוי, אין לנו את האומץ לנקוט בו.

אלמוני חכם צוטט פעם אומר "אנחנו חייבים להסתכן משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לסכן דבר. האדם שאינו מסכן כלום, אינו עושה כלום, אין לו כלום, והוא לא-כלום. הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב ולחיות."

עליכם לזכור שעל מנת לצפות בזריחה חדשה, עליכם לעבור את הלילה, חשוך ככל שיהיה. כך גם הדבר עם שאר השינויים שהחיים מציבים לנו. אף אחד מאתנו לא נולד עם תעודת ביטוח המבטיחה את הצעד הבא שלנו, אך מאחר וטעם הספק מר הרבה יותר מטעמו של הכישלון, עליכם להעז ובנחישות יתרה "לקפוץ למים העמוקים" ולבחון את עומקה של הבריכה שמולכם.

בעשור האחרון נקטתי בלא מעט שינויים אשר הובילו אותי למקום גבוה הרבה יותר מהמקום בו הייתי בעבר. היו מקרים בהם נחבלתי ואף כאבתי, אבל למדתי להכיר בחבלות הללו כירידה קלה לצורך נסיקה מחודשת. ההכרה הנפלאה הזו הובילה אותי לראות בשינויים כדבר מבורך אשר לו יש חלק הכרחי בתהליך הצמיחה הרוחנית שלנו כבני אדם. על מנת לגדול עלינו להעז, להסתכן ולצאת לאתגר, גדול ככל שיהיה.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "מחר אני מתחיל/ה דיאטה" , "אחרי החגים אני חוזר/ת לאימוני הכושר", "אני חייב/ת שינוי" ועוד הצהרות כאלו ואחרות ?  הסיבה העיקרית לאי העמידה בהצהרות הללו היא שהם חסרות תוקף, ובהיעדר תיקוף כזה (מתן תאריך כ"דד-ליין"), אנחנו מאבדים תובנה משמעותית שהזמן הוא מצרך נדיר ויקר שהולך, מתבזבז ולבסוף מתכלה עד תום.

נורמן קזינס אמר פעם משפט בעל משמעות רבה : "הטרגדיה של החיים אינה המוות אלא מה שאנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו בחיים...".  אל תניחו לחלומות שלכם לגסוס, אל תניחו לכמיהה אחר שינוי מתבקש לגווע, קחו כבר עכשיו החלטה ועשו את מה שהייתם צריכים לעשות עוד ביום האתמול. תנו תוקף להצהרות שלכם, האמינו בהצהרות הללו ועשו את מה שהנכם משתוקקים לעשות זה זמן רב.

לא מזמן סגרתי עשור בעיר השקיעות האדומות. עברתי לא מעט בשליש הזה של חיי. הגעתי לאילת אי שם מעכו שבצפון, שיניתי את אמונתי בעצמי, את מחשבותיי, את דפוס התנהגותי, את הבעתי זו שבע"פ וזו שבכתב, את אורח חיי, את האופן בו אני בוחר את חבריי, נקלטתי  (בין היתר) כמנה"ח הראשי וכמנהל הבטחת האיכות של אחת מחברות התשתיות הגדולות והמצליחות בדרום, התחלתי לנהל מערכות יחסים, לאחר שנים של שכירות קניתי את "בית חלומותיי", השכלתי להעלות את שלימדו אותי החיים על הכתב והיום אני זוכה להנחיל את תובנותיי לרבים וטובים מהבאים להרצאותיי. 

בחרתי לשתף אתכם בתמצית מאירועי העשור האחרון מכיוון שממש בימים אלה, גמלה בלבי ההחלטה לעזוב את עיר השמש הנצחית לטובת מושב נחמד במרחבים הירוקים של השרון. לא קל לי עם השינוי הזה מאחר וגם אני (על אף המודעות העצמית אותה טיפחתי בחיי), מתקשה להיפרד מהבטוח ומהקיים, אך מתוך אמונה עמוקה שמחכה לי אי שם פסגה הרבה יותר גבוהה, בחרתי לעזוב את ההרים האדומים, את הכחול המדהים ואת שאר הדברים הנפלאים שיש לי כאן לטובת הגשמת אחד החלומות היותר גדולים שלי – הרחבת מפעל חיי והפיכתו לגדול יותר, משפיע יותר וסוחף יותר.

איני יודע מה צופן לי המחר, אך עם אותה ידיעה ששינויים הם החוק הטבעי של החיים, עם אותה אמונה, אופטימיות, ציפייה וכמיהה – אני חותם פרק נפלא בחיי ומייחל לפרק חדש, לא פחות מדהים.

סיכנתי לא מעט בעשור האחרון, אני רק מקווה שבשנה הקרובה יהיה בי האומץ להמשיך ואף לסכן את הכל.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 19/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

חדלו מלחיות עם זהות כפולה והיו גאים במי שאתם:

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לנשים ונראה לי שהדבר ימשיך להיות כך עד שאחזיר את נשמתי לבורא.

מאחר ומודעות עצמית מתבססת בין היתר על הקשבה לאחר, ובהמשך למיילים ולמשובים שאני מקבל ואשר נוגעים בשבירת מחסום הפחד שמצריך תהליך ה"יציאה מהארון", בחרתי לחלוק עם אותם רבים וטובים את הקשר שבין "צמיחה אישית מודעת" לבין החיים בצילה הנורא של הזהות הבדויה.

לא קשה לזהות את החשש בעיניהם של אלו הממתינים בסובלנות עד שאחרון הנוכחים יעזוב את אולם ההרצאה, ואשר ניגשים אליי בהססנות ומשתפים אותי עם הסוד הכמוס אותו שמרו שנים ארוכות בחדרי חדרים. האינטואיציה הרגשית שפיתחתי עם הזמן, אפשרה ועדיין מאפשרת לי ברוב המקרים לזהות את מצוקתם, להרגיעם, לדבר אליהם בגובה העיניים ולהבהיר בפניהם את השלכותיו של אותו סוד כמוס שרק מעטים יודעים עליו, השלכות שהשפיעו, משפיעים וימשיכו להשפיע על עולמם.

גאים יקרים, אולי לא כל אדם יבחין בזה, משום שבתיאטרון החיים אתם מסתמנים כשחקנים מוכשרים להפליא, אך הגיע הזמן שתדעו מס' דברים על התפקיד הראשי אותו אתם מגלמים בהצגת היחיד שלכם.

אתם מדהימים את כולם, שובים את לבם של לא מעט מקרוביכם, השנים ציידו אתכם במערכת ההסוואה המושלמת, אבל עמוק בתוככם אתם חצויים לשניים. כשם שילד קטן פוסע על קצות אצבעותיו בלי שאף אחד ישמע, בדרכו אל ארון הממתקים המשפחתי, כך גם אתם, בשקט בשקט, בפחד משתק, עושים את דרככם אל עבר היציאה מהארון, ובדומה לאותו ילד קטנטן אתם טועמים מן "הפרי האסור" ושבים על עקבותיכם כאילו דבר לא קרה.

חלקכם משכנעים את עצמכם שאתם משתייכים לשני העולמות, אבל בעמקי נשמתכם אתם יודעים היכן מקומכם. השכנוע העצמי הזה מוביל אתכם לאנוס את נפשכם כמו גם את גופכם בכל פעם בה אתם רוקמים קשר עם בני המין השני.  האונס האישי הזה שמקורו בפחד עז ובלתי נשלט – הוא זה שמפר את שלוותכם, מדיר שינה מעיניכם, מערער את ביטחונכם האישי ומוביל אתכם כל פעם מחדש אל אותו מבוך שגורם לכם תסכול, עצב, כעס, דיכאון מתמשך ועוד דברים שאינכם מבינים את פשרם.

במהלך הרצאותיי שיניתי והלוואי ואמשיך לשנות את קו מחשבתם של רבים וטובים נוספים. איני יכול לגעת בכולם משום שכל אדם מגיע מרקע אחר, אמונה אחרת, קיבעון מחשבתי בעל נוכחות לא מבוטלת ומשאר פחדים שמקורם בדפוסי התנהגות לקויים, אך חשוב שתבינו שמחיר השתיקה שאתם משלמים היום הוא גדול פי 20 מהמחיר שתשלמו כאשר תבחרו לשתף את כולם במה שאתם שומרים באותם חדרי חדרים. ייתכן והמחיר שתשלמו לא יהיה קל, אולי גם תאבדו מס' אנשים שיקרים לכם, אבל מעבר לאובדן הזה, אתם תעניקו לעצמכם את המבחן האמיתי, המבחן שיראה לכם את עומק הקשר עם קרוביכם. מי שיישאר בעולמכם לאחר מכן הוא זה שבאמת מכיר בערככם. מי שייבחר לנטוש הוא זה שמעולם לא היה שם באמת.

אתם ניצבים כרגע בפני בחירה, הבחירה בחופש אליו נפשכם כל כך משתוקקת, הבחירה בשלמות, בוודאות, באיזון נפשי טהור, בגאווה, הבחירה לשים קץ לייסוריכם, לשים קץ לפחדים ולבושה שכל כך מאיימת. אל מול כל אלה ניצבת בחירה נוספת, הבחירה לא לעשות כלום ולהמשיך לשלם את המחיר הנורא הזה שגורר אתכם כל פעם מחדש אל מתחת לקו האדום.

אני וודאי לא אהיה זה שיאיץ בכם לחשוף את סודכם, אבל אם תבחרו לאמץ את דבריי, אני בטוח שהשנה הבאה עלינו לטובה, תביא עמה חיים חדשים, זהות חדשה, ביטחון עצום, שלמות מדהימה.....השאלה היא עד כמה אתם רוצים בכך ? עד כמה אתם רוצים בשינוי הזה שנפשכם כל כך צמאה ומייחלת לו ?

מעולם לא הבנתי מדוע יש צורך בקיום מצעדי גאווה. עכשיו, עם כתיבת השורות האלה, אני מבין שלאחר המון שנים של שקט, פחד, בושה, חוסר עמוד שדרה והכחשה, עכשיו אני מבין שיש לכם את מלוא הקרדיט להתגאות ולשתף את כולם בגאוותכם. (רק גלו התחשבות, הצניעו במידה מסוימת את גאוותכם וצעדו במקומות שלא יעוררו מחלוקת ויתסיסו אנשי דת שהשקפת עולמם שונה משלכם)

זכרו:

רק מי שמעז חי חיים מלאי סיפוק, רק מי ששובר מוסכמות זוכה לטעום את טעמו המתוק של החופש, רק מי שפורץ גבולות זוכה לגלות עולמות חדשים, רק מי שלוקח צ'אנס יודע ומבין שזה לא בהכרח לקיחת סיכון, רק מי שחווה כאב יודע להעריך שמחה, רק מי שבוכה יכול להעריך חיוך.

עם המון סימפתיה והערכה.....סטרייט שקשוב להשלכות הגאווה ולמחיר שהיא גובה.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 16/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

בכמה הנכם מתמחרים את חייכם?

בכמה הנכם מתמחרים את חייכם?

לפני שבועות אחדים עברתי ניתוח ברגלי השמאלית. אותו הליך כירורגי נועד לשפר במידת מה את הליכתי כמו גם להקל על כאב ממנו סבלתי חודשים לא מעטים.

מס' שעות לפני הניתוח הוכנס לחדרי חייל צעיר אשר איבד את השליטה על האופנוע שעליו רכב. עוצמת הנפילה גרמה לו לחבלות שטחיות בחלקי גופו והערכות הרופאים הצביעו על עובדה ברורה שהיה לו מזל רב שכן אם היה נפגע בגזע המוח, סביר להניח שהוא היה סובל משיתוק בפלג גופו התחתון.

רק כאשר הנך מגיע למקומות כמחלקה אורטופדית בבית החולים, אתה מתחיל להבין עד כמה מזערי המרחק בין חולי לבריאות, בין תלות לעצמאות. במהלך ימי החלמתי יצא לי לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת שבה נפצעים ונהרגים אנשים. לצערנו בכל יום ישנו מבזק חדשות המכיל ידיעות מזעזעות על קטטה בין נערים שנסתיימה במותו של אחד מהם, על אונס נערה תמימה שביקשה להגיע לביתה ועלתה על טרמפ אותו לא תשכח לעולם, על זיהוי מוטעה של דמות פלילית ואשר הוביל לרציחתו של עובר אורח תמים, על זוג אוהבים שטיילו עם כלבם בטיילת הים בחיפה, טיול מול שקיעה בו נרצח הבעל לאחר שכלבו התרועע עם כלב אחר שבעליו שלף סכין ודקר למוות את בן הזוג לעיני אשתו חסרת האונים, ועל עוד ידיעות מזעזעות.

אין יום שאיני שומע על הרוגים נוספים שגבה הקטל בכבישים, על אנשי משפחה שנפלו קורבן לנהגים מטורפים שחושבים שאלוהים נתן להם בעלות על כבישי הארץ והפקיד בידם רישיון לזלזל בחיי אדם.

ההליכה היומית שהיוותה חלק מהשיקום שדרש ניתוח כמו זה שעברתי, הפגישה אותי עם מקרים מחרידים אליהם נחשפתי בעודי צועד עם ההליכון לאורכה של המחלקה האורטופדית, רובם הגדול הגיעו לאשפוז כתוצאה מתאונות הדרכים ההולכות וגוברות. עם רדת ערב ולאחר תום שעות ביקור החולים יצא לי לחשוב על מערכת המשפט המקלה להחריד, על הענישה המגוחכת, על עסקאות הטיעון הנרקמות בתוך כותלי בתי המשפט ועל המציאות המזעזעת שתוביל שוב את אותם עברייני תנועה אל מגרש ההרג הביתי שלהם.

לפני שבוע עלה נהג משאית על מכונית פרטית והרג שניים מבני המשפחה (לנהג אגב, 190 עבירות תנועה), לפני שנה וחצי התנגש עו"ד מכובד ברכב שעמד כחוק ברמזור אדום ומעך למוות אם ובנה, לפני מס' חודשים חצה נהג מכונית פרטית צומת באור אדום במהירות מטורפת והרג חמישה חברי אגד שהותירו משפחות שלמות אבלות וכואבות. בגופו של הנהג נמצאו כמויות לא מבוטלות של סמים ואלכוהול.

אני שוכב אי שם בבית חולים בצפון הארץ, חושב על אותם מקרים כמו גם רבים אחרים שקצר הדף מלהכיל את כולם, משתהה על המרחק המזערי הזה בין חיים למוות ומבין שכל יום הוא מתנה מדהימה שיש לנצלו עד תום. הכאב שהולך ומתגבר לקראת חצות מאלץ אותי לקרוא בביישנות יתרה לאחות על מנת שתביא לי כד סטרילי בו אוכל להשתין שהרי ולקום לנוחיות לא בא בחשבון בכלל. העצמאות הזו שנגזלת ממני זמנית מאלצת אותי לקרוא שוב לאותה האחות שתיקח ממני את אותו כד מלא ולאחר צאתה מן החדר אני חושב על אותן הפעמים בהן נסעתי במהירות מופרזת, לא חגרתי חגורה, עליתי על פס לבן, לא עצרתי עצירה מוחלטת ב"עצור" ועוד עבירות תנועה כאלה ואחרות שרק גרמו לי לקוות שיהיו בי האומץ והנחישות לעמוד במלוא חוקי התיאוריה אשר העניקו לי את רישיון הנהיגה לפני שנים לא מעטות.

אז בפעם הבאה בה הנכם נכנסים לרכבכם שאלו את עצמכם שאלה פשוטה : "כמה שווים חייכם כמו גם חיי קרוביכם ?" סעו כחוק, חגרו חגורת בטיחות ו-וודאו שבני משפחתכם חגורים, שמרו על אדיבות, עקפו בבטיחות, הימנעו מסיכונים מיותרים, נהגו בחכמה משום שהעובדה שאתם צודקים כבר מזמן לא מעניינת את שופטי התחבורה, חכו עוד דקה או שתיים ברמזור או בצומת הקרובה וזכרו כי הכביש אינו מגרש משחקים וכי המרחק בין החיים למוות לעתים יכול להיות דק כחוט השערה.

מודעות אישית מתחילה בראש ובראשונה בכבוד ובאדיבות כלפי הזולת. האמינו לאדם שלפני חודש תמים לא יכל ואף התבייש לעשות לבדו פעולה כל כך פשוטה וטריוויאלית – להשתין.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 14/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

על הקשר שבין מיסטיקנים ומגידי עתידות לבין היותכם המנכ"ל של חייכם:

על הקשר שבין מיסטיקנים ומגידי עתידות לבין היותכם המנכ"ל של חייכם:

עוד מתקופת המקרא נהגו בני השבטים השונים להיוועץ עם מגידי עתידות ופותרי חלומות על מנת לקבל תחזית בנוגע למתרחש לבוא.  אמנם חלפו מאז לא מעט שנים אך גם היום, נוטים אנשים מכל שכבות האוכלוסייה לבקר דרך קבע אצל מיסטיקנים ושאר "אנשי תשובה" על מנת לקבל מהם הכוונה באשר לצעדים אותם הם מתכננים לעשות ביום המחר.

לא שחלילה יש לי משהו אישי נגד אותם "יועצים רוחניים" שחלקם עוסקים בחיזוי העתיד אבל מה שפסול בעיניי זו התלות שנוצרת בין המטופל למטפל, תלות שמערערת את בטחונו האישי של המטופל/מבקש המידע ובכך בעצם "נשללת" ממנו שלא במודע, האפשרות לנהל את חייו באופן עצמאי ע"פ אמונותיו, מחשבותיו, צורת ההבעה שלו והשקפת עולמו.

מי בדיוק הסמיך אותם לעסוק בנבואות כאלו ואחרות ?  על איזה קנה מידה מסתמכים אלו המגיעים להיוועץ באותם אנשי רוח ?  האם קיבלו הם תעודה רשמית כזו או אחרת המעניקה ללקוחותיהם מידע על אמינותם ? 

אם היינו נולדים עם תעודה בה היו מפורטים אירועי חיינו, אולי היינו יכולים לנהוג אחרת אבל איזה טעם היה לחיינו לו היינו יודעים מה יקרה בתאריך מסוים ?  כיצד היו נראים חיינו לו ידענו על מקרה טראגי צפוי ?  האם באמת יכולנו ליהנות מהרוגע, השלווה ושאר קסמי החיים בידיעה שיש לנו שנים מוקצבות או בידיעה שרק בעוד שני עשורים חיינו ישתנו לטובה ?  ילידת השואה אנה פרנק אמרה פעם "אני לא חושבת על כל הסבל אלא על היופי שעוד קיים"... לו אותה תעודה היתה נמסרת לאמה עם לידתה, אני בספק אם אותה אישה אצילה היתה זוכה להגות את אותו משפט מדהים.

לאחר שהבנתי את האופן שבו פועל תת-המודע ולאור ההכרה בכוחו הרב ליצור לעצמי את המציאות בה אני רוצה להיות, התחלתי לתעל ולמקד את הכוח העצום הזה אל כל אותם חלומות שהיו לי אך לא האמנתי שאזכה להגשימם. בעזרת ספרים שקראתי וסדנאות בהן השתתפתי, למדתי להשתמש בתבונה בכוחם של האמונה והמחשבה ולאחר הפיכת הטכניקה הזו לדרך חיים – חיי השתנו ללא היכר. מאדם תלותי, מפוחד, חסר עמוד שידרה ותלוש כעלה בתקופת השלכת, הפכתי לאדם עצמאי, נחוש, אמיץ, בעל אמביציה חזקה עם שורשים איתנים ובעיקר אדם שפסק מלהיות קורבן, לקח אחריות על חייו ושינה אותם מקצה לקצה.

המהפך הקיצוני שחל בחיי לא קרה ביום אחד וגם לא בשבועיים. זו היתה תקופה בת מספר חודשים שבה אימצתי לעצמי שיטות תקשור שבעזרתן הפריתי את תת המודע שלי במטרות אותן הצבתי לעצמי ובשאר יעדים שהעמידה בהם הפכה מיום ליום ליותר ויותר מוחשית. אחת השיטות היעילות ואולי הנפוצות ביותר היא הדמיון המודרך. לדמיון שלנו יש השפעה עצומה על תת המודע שמגיב באופן מיידי להשאות אותן אנו משיאים לו.

לדוגמא: הרבה לפני שהתחלתי את דרכי כמרצה, הייתי פותח את יומי עם מקלחת מרעננת שלאחריה הייתי נכנס לחדר שקט וחשוך, שומע מוסיקת עולם מרגיעה, עוצם את עיניי ומתחיל לדמיין. דמיינתי את עצמי נכנס אל תוך אולם הומה אנשים. ראיתי בעיניי רוחי את הבמה, את המסך הענק עליו אקרין את המצגות, את הרמקולים, הפודיום, המיקרופון, המחשב הנייד המכיל את מרבית תכני ההרצאה, דמיינתי את הדמעות המבצבצות אצל חלק מהנוכחים באולם, את מחיאות הכפיים, את לחיצות הידיים מוקירות התודה ואת המשובים המעודדים שאקבל עם סיום ההרצאה. אמנם התוצאה לא נראתה לעין כעבור שבוע אבל בזכות האמונה, הסובלנות, האופטימיות והציפייה, התוצאה המיוחלת אכן הגיעה ומס' חודשים מאוחר יותר, הפכו ההשאות הללו למציאות מצליחה שמרגשת ומשנה את חייהם של רבים וטובים המגיעים להרצאותיי. 

מסקנה:

יש לכם כוח עצום ליצור ולעצב את המחר שלכם, כוח זה ניתן לכם ביום בו נולדתם, כל שעליכם הוא ללמוד איך להשתמש בו ולהפוך אותו לתועלת האישית שלכם. חדלו מלאפשר לאחרים כגון חוזי עתידות ומנבאי נבואות למיניהם, לנהל את חייכם בכלל ועתידכם בפרט. הפסיקו להיות שבויים בעברכם אלא הפכו כבר עכשיו להיות האדריכלים של יום המחר. הנכם הקברניטים היחידים האחראים על ניווט ספינת חייכם אז קחו שאיפה עמוקה, קחו אחריות על מחשבותיכם והובילו בעצמכם את אותה הספינה למפרץ המבטחים השלו, הרגוע והמלא באושר.

"אתם כל מה שלב צריך בשביל לפעום וגוף בשביל לחלום..." ("לאן שלא תלכי", ביצוע: שירי מיימון)

(מוקדש בתודה לזו שלימדה אותי דברים אשר הייתי אמור ללמוד)

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 11/08/07.

{ חזרה לראש הדף }

על מודעות, אמונה, ותרומתה של מסורת:

בקרוב ימלאו עשר שנים מאז עזבתי את בית אבי. ישנם לא מעט זיכרונות יפים אשר מחזירים אותי אחורה לתקופה ההיא. החום המשפחתי, המסירות, המנהגים, הפינוקים, המאכלים, ועוד דברים שנעים להפליג אליהם באמצעות הדמיון. אחד הדברים הקשורים לאותה תקופה ואשר חסר לי מאוד לאחר מעברי לאילת, היה הקידוש בערבי שבת.

איני יכול להחשיב את עצמי כאדם דתי. יותר מכך, בעוונותיי, הפעם האחרונה שראיתי בית כנסת היתה לפני שנים לא מעטות. אבל אני בהחלט מאמין בבורא עולם שהוא משקיף אי שם מהמרומים, בוחן אותי בדרכו הייחודית, מנתב את דרכי, ואף מייעד לי צמתים ודרכים שכל אחת מהן לוקחת אותי לנתיב בעל משמעות. אם בעברי הרחוק היה בי כעס עצום כלפיו, הרי שלמדתי להרפות מהזעם הזה, לשחררו ולתעל את האנרגיה שהוא טומן בחובו לצרכים נעלים יותר. אחד מהם הוא ההכרה בעובדה שגם ל"נכות" שלי ישנה סיבה, אלא שבזמנו לא היתה בי התבונה לראותה . כיום, לאחר ההרצאות הרבות שבאמתחתי, לאחר שהפכתי טרגדיה לניצחון אישי, לאחר שאני רואה את תרומתי הצנועה לרבים וטובים, אני מבין את החשיבות של אותה נכות שכעת הפכה לשליחות מקודשת.

כאדם שלמד להכיר בערכה של ה"תודה", השכלתי להודות לבורא עולם על השליחות הנפלאה והמיוחדת הזו ואת אותה תודה אני מביע בליל השבת בעת הקידוש על היין ולאחר ברכת ה"מוציא". יש משהו בטקס המיוחד הזה שמעבר לקדושה, הוא מעניק לנו זמן איכות עם משפחתנו. זמן שבו יש לנו הזדמנות לשוחח על אירועי השבוע, על תחושות כאלו ואחרות, על מטרות, מחשבות, לבטים, ושאר דברים שימי החול אינם מאפשרים לנו להביע אותם כפי שהיינו רוצים.

באופן מוזר אבל לגיטימי, מעמד ליל השבת תופס משמעות עצומה דווקא בעת שהייתי בחו"ל. לפני מס' שנים, בעת טיול שערכתי במזרח, זכיתי אני וחבר קרוב לערוך "קידוש כהלכתו". אחראית המלון בו התארחנו נענעה לבקשת חברי וכמחווה, אפשרה לנו לבשל את ארוחת השבת במטבח המלון. לאחר ההשקעה שהתחילה בשוק המקומי והסתיימה באוכל מבושל וביתי, מצאנו את עצמנו יחד עם עוד שישה ישראלים מקדשים את השבת, מברכים על הלחם, לוגמים מהיין, והאווירה שנוצרה שם היתה מלכדת, מדהימה ומרגשת. מסתבר שרק כאשר אתה מעבר לים, אתה לומד להכיר בעוצמה שיש לאותו מנהג מסורתי חשוב שלמרבה הצער לעתים מתפרש כבנאלי.

בין אם אתם מאמינים ובין אם אתם לאו, הפכו את ארוחת ליל השישי למיוחדת ועשירה יותר. קדשו את השבת, ברכו על הלחם, לגמו מהיין, שוחחנו האחד עם השני, החליפו חוויות, פתחו ערוץ תקשורת חשוב במטרה ללכד ולשמר את התא המשפחתי שלכם. הנשים שבכן יכולות בהחלט להביע משאלה כזו או אחרת בעת הדלקת הנרות. סה"כ טקס בן שתי "קטנות" אבל מלכד ונותן ערך מוסף גם לחילוניים הגמורים שבינינו. 

מסורת....כי בעולם החומרי והתחרותי בו אנו חיים, המסורת היא המעט שנשאר על מנת להזכיר לנו מי אנחנו.

{ חזרה לראש הדף }

לפעמים חלומות מתגשמים:

"כוכב נולד" – מה לא נאמר על תכנית הכישרונות הוותיקה הזו...שהיא משובחת, שהיא איכותית, שהיא קיצ'ית, שהיא מאוסה, שהיא מפתיעה...ועוד ים של ביקורות טובות כמו גם פחות טובות ואף קוטלות.

אמנם איני מרבה לראות טלוויזיה אבל בסוף השבוע האחרון הזדמן לי לצפות בשלב האודישנים של אותה תכנית שמשודרת זו העונה החמישית. לצד הכישרונות המצוינים שוודאי יהפכו לכוכבים בקיץ הקרוב, ישנם את אלו שאינך יכול שלא לחייך מאוזן לאוזן ולתהות מה לכל הרוחות הביא אותם אל במת הנבחנים.  אלו שנתברכו בחוש הומור מתובל ובתבונה לא מבוטלת - ייקחו עמם את הערות השופטים, יפנימו, ילמדו, ישקיעו בעצמם ואולי יופיעו שוב על בימת הנבחנים בעונה הבאה. אלו שאינם מסוגלים לקבל ביקורת בונה וכנה – יעזבו את המתחם בבוז ומתוך מחשבה ודעה מזלזלת על הקלות הבלתי נסבלת של הסלקציה בשלב המיונים.

יצא לי להביט בעיניהם של הנבחנים, יצא לי להרגיש את ההתרגשות בה הם נמצאים, הזדהיתי עם  האמונה, עם התקווה, עם כוח הרצון, עם האופטימיות ועם הכמיהה להשמיע ולהראות לעולם שגם הם נולדו לשיר.

אני כותב על זה משום שגם אני כמו אותם נבחנים, הייתי בעבר במעמדם. אמנם לא מול שופטים, אמנם לא במבחן, אבל חדור אמונה שיבוא היום ואזכה לספר לעולם את סיפור חיי כמו גם על המהפך שהביא אותי להיכן שהנני.

אין זה משנה הכישרון בו נתברכתם, אין זה משנה המעמד בו הנכם נמצאים כרגע, עצם האמונה בחלום, עצם הכמיהה, עצם הנאמנות הבלתי מתפשרת לאופטימיות – כל אלה הם שיובילו אתכם ביום מן הימים אל המטרה אותה הצבתם לעצמכם.

הפכו כבר עכשיו חלום למציאות, טפחו מודעות אישית ואמצו אותה כדרך חיים, חישבו אחרת, האמינו אחרת, שנו את אופן הבעתכם אם זו שבעל פה או זו שבכתב, דמיינו את עצם הימצאותכם במציאות בה הנכם כמהים להיות. למחשבותיכם יש תדרים בעלי עוצמות חזקות והם מהדהדים מכם והלאה ומביאים לכם תוצאות מדהימות. הכל עניין של טכניקה, התמדה וסובלנות.

אם זכיתי להפוך טרגדיה לניצחון אישי, אם זכיתי להפוך נכות למפעל חיים, אם זכיתי להפוך חלום למציאות, אם זכיתי להגיע למעמד בו אני מספר על כך לרבים וטובים, משנה את עולמם ועוד עושה מזה כסף שחלקו נתרם לעמותות ולאגודות מבורכות, הרי שזה הזמן להזכיר את מה שאמרה חלוצת אותה תכנית עתירת רייטינג :

"לעולם אל תפסיקו לחלום כי חלומות באמת מתגשמים..."  (נינט טייב, כוכב נולד)

{ חזרה לראש הדף }

העניקו ערך מוסף לביטוי "חברות זוגית":

במדינה גועשת ורוחשת אקטואליה כשלנו, החיבור אל החדשות הוא כמעט בלתי נמנע. מעשי שחיתות, אונס, תקיפה, הריגה, רצח בכוונה תחילה…כל אלה הפכו למרבה הצער לדברים שבשגרה. השגרה הזו כוללת בתוכה נתון נוסף הנתמך ע"י סטטיסטיקה מצערת ואשר מצביעה על העובדה שכל זוג שלישי מבקש להתגרש.  

כבן להורים גרושים, כנער אשר חווה את ההליך הזה על בשרו וכמרצה אשר נוגע בתחום הזוגיות ואף מכיר מקרוב לא מעט זוגות ו"פליטי מערכות נישואין", אני יכול רק לאשר את הסטטיסטיקה העגומה הזו.

כבר מזמן זה לא סוד שאנו חיים בעולם מטורף. עולם תחרותי וחומרי, עולם שבו המילים "אמונה", "רגש" ו"חמלה" נשמעות זרות באוזני רבים מהאנשים בכלל ומהבאים להרצאותיי בפרט. עולם בו הסקס הפך מכני, האינטרס גובר על ההרמוניה, השקרים עולים על האמת, עולם בו אנשים מוותרים מהר מדי על שבועת נישואיהם, מציאות מזעזעת בה גירושים הפכו לטרנד זול וחתונה הפכה לעוד משחק ילדים.

למה זה צריך להיות כך  ? האם בשל כך איבדנו את התמימות שאפיינה את שנות השישים  ?

אוי ואבוי לזוג אשר יישאר ביחד אך ורק בשביל ולמען הילדים. ילדים, קטנים ככל שיהיו תמיד ייספגו את העצב, המתח, המרירות, החשד והכעס שתפגינו זה כלפי זו. מחקרים אף מראים שרבים הם הסיכויים שאותם ילדים יעתיקו את אותן חוויות לא נעימות וישאו את שראו לחיי זוגיותם.

הטעות הנפוצה אצל מרבית הזוגות היא לקיחת מערכת הזוגיות שלהם כדבר המובן מאליו.

באם אתם במשבר ובאם אתם לאו, דעו לשמר ולטפח את הזוגיות והוציאו אותה לפחות פעם בשבוע מכבלי השגרה.  לכו לסרט מצחיק, למסעדה טובה, עשו דברים שפעם גרמו לכם להתרגש גם אם מדובר בדברים קטנים ואף ילדותיים, הרי בכל אחד מאתנו מצוי איזה שהוא ילדון קטנטן שמת שנעניק לו לגיטימציה.  באם עליתם על שרטון, לכו אל הים, דברו זה עם זו, הוציאו הכל בצורה מתורבתת ותנו לגלים לסחוף ולהטביע את כל הכעס והמרירות. נשמו עמוק, חבקו את החיים, חבקו זה את זו וחיזרו הביתה עם דף נקי וחלק.

מס' "קטנות" לפני שאתם מוותרים על שבועת הנישואין לה נשבעתם ביום נישואיכם, עליכם להיות ערים לכך שישנם המון אנשי מקצוע שיכולים להעניק לכם הכוונה שתשפר את חיי הזוגיות שלכם ברמה שלא שיערתם. עליכם רק לרצות בכך ולדעת שהכי קל הוא הוויתור, אבל הוויתור מותיר אתכם עם תחושה זולה ועם טעם מר של ספק אשר יישאר זמן רב לאחר הטקס המשפיל מול הרבנים. באם כל זה לא עוזר ובתנאי שמיציתם את כל הדברים הניתנים למיצוי - היפרדו בצורה מכובדת והגונה וחפשו אחר פרק חדש עם בן זוג מיוחל אשר ישלים את החסכים שגרם קודמו.

אני בהחלט מאמין שגם בעולם שכזה, עדיין ישנם אנשים שרוצים כל כך לחבק את החיים ולהילחם על האהבה הטהורה והזוגית, צריך פשוט להאמין בה ולחבק אותה בכל הכוח כאשר זו תגיע. רבים שואלים אותי "מתי היא כבר תגיע ?"

אני מניח שהיא תגיע ביום בו נחזיר את האמון האחד בשני, נפסיק לקבל זה את זו כדבר מובן מאליו, נדע להקשיב, לכבד, לפרגן, להעריך זה את זו ונחפש את הערך המוסף לאותו ביטוי שהפך בנאלי למרבה הצער....אותו ביטוי נקרא "חברות זוגית".

{ חזרה לראש הדף }

קפצו למים העמוקים:

כמנה"ח בכיר ובמהלך חיפושיי אחר מקום עבודה חדש, הייתי ער לעובדה שכמעט שמונים אחוז ממודעות הדרושים בהן נתקלתי הכילו בתוכן את הדרישה לניסיון וידע נרחב בהכנת משכורות.

בחברה בה עבדתי עד אז, הכנת תלושי השכר בוצעו ע"י בכירה מתוך המשפחה. כתוצאה מכך ומאחר ובמשך שלוש שנים לא נגעתי במשכורות ודיני עבודה - כמעט ולא זכרתי כלום בנושא.

בבואי לראיון העבודה לחברה בה הנני מועסק כיום, הבהירו לי את חשיבות העניין להכנת משכורות ואף דרשו בקיאות ומקצוענות. מאחר וכנות היא תכונה המלווה אותי מאז ומתמיד, הבהרתי בפני מעסיקיי העתידיים את חוסר נגיעתי בתחום זה זמן רב, אך באותה נשימה הבעתי נכונות עזה ללמוד ולרענן את בקיאותי במהירות האפשרית.

קיבלתי את הצ'אנס שרציתי, התקבלתי לעבודה על אף ה"אבק" שכיסה את הניסיון שהיה לי בעבר, נשארתי במשרד עד שעות מאוחרות, קראתי דיני עבודה ופסקי דין, נעזרתי בעמיתים למקצוע ולאחר חודש תמים הרצתי תלושי שכר כאילו אני עושה זאת שנים.

המסקנה :

אל תחששו "לקפוץ למים העמוקים" גם אם מדובר באחריות לא מבוטלת.

גם אם אין לכם את הניסיון הדרוש, היו כנים אך באותה נשימה הביעו נכונות ללמוד גם אם הדבר יצריך מכם מאמץ מיוחד אשר יתפרס על מס' שבועות.  הכירו בפחד כאויב בעל נוכחות מאיימת וזכרו כי רק מי שמעז - חי חיים מלאי סיפוק.  האמינו בעצמכם, היו אופטימיים, חישבו חיובי, אזרו אומץ ו"לכו על זה". לעולם אל תשכחו כי עדיף טעמו הפחות מתוק של הכישלון מאשר לטעום את טעמו המר של הספק וזכרו שאתם חייבים לעצמכם את הניסיון הזה.

גם אם תיכשלו – תמיד תדעו שניסיתם. היו ערים לעובדה שכישלון הוא לא בהכרח סימן לנפילה אלא עוד מהמורה קלה שהייתם חייבים לעבור בדרך אל ההצלחה.  אז תעשו לעצמכם טובה ואל תתביישו להעז !!!

{ חזרה לראש הדף }

העריכו דברים פשוטים:

אנו חיים בעידן חומרי מדי, בתקופה בה בני אדם מנהלים מרוץ נגד הזמן, בעולם בו אנשים טורפים את החיים, רצים מפסגה אחת לאחרת אבל שוכחים את המתנות היפות אותן העמיד האל לרשות האדם כאשר השלים הוא את מלאכת הבריאה. אחת מהן ואולי המשמעותית ביותר היא הטבע.

למרבה הצער, יותר ויותר אנשים אינם ערים ליצירת המופת של הבורא והם בוחרים לעבור ממבני המשרדים אל המבנה בו הם גרים מבלי להקדיש ולו גם שעתיים תמימות בשבוע על מנת לצפות בשקיעה יפה בסופו של יום.

התמזל מזלי ובעשור האחרון אני גר בעיר תיירות אשר המיזוג בין ים כחול להרים אדומים הוא עוצר נשימה.  מאז והמודעות העצמית הפכה חלק מחיי, אני מקפיד בקנאות ללכת לפחות 3 פעמים בשבוע אל חוף הים בשעת השקיעה, שעה שבה החוף לא הומה מדי, עומס החום לא כבד מדי והמראה הפסטורלי של שעות סוף היום פשוט עוצר נשימה.  

הים עוזר לי להירגע לאחר יום עמוס ניירת ודוחות פיננסים. רחש הגלים מאפשר לי להתחבר לעמקי הנשמה, לחשוב על אירועי היום, על ההרצאות של יום המחר, על רעיונות נוספים אותם אכתוב ואשר אנחיל לרבים וטובים, על תכניות ויעדים נוספים אותם הצבתי לעצמי, על לוח הזמנים הנדרש להגשמת אותן מטרות, על החיים בכלל ועל מה שהם זימנו ו-ודאי עוד יזמנו לי בזריחה הקרובה.

מרוץ החיים החומרי והתחרותי בו אנו חיים, אינו מאפשר לרבים מאתנו להגיע לחוף הים, לפארק הקרוב, ליער שנמצא בפאתי העיר, לנחלים, למרחבים הירוקים שבצפון הארץ ולשאר אוצרות הטבע הקיימים בארצנו הקטנטונת. החיבור לטבע אינו נופל מהחיבור לאמצעי התקשורת ולשטף האקטואליה המציף אתכם מדי יום.  הקפידו לפנק לא רק את גופכם הפיסי אלא גם את נפשכם.  לכו לים בסופו של יום, צפו בשקיעה, התענגו על רחש הגלים, על מראה פשוט אך מרגש של ילדים קטנטנים משתובבים להם בחול.  טיילו בפארק יחפים, חושו את האדמה, את הדשא, את העלים, הסניפו את ריח הפרחים.

לימדו להעריך את הדברים הפשוטים של החיים, מתנות פשוטות אלו ניתנו לכם ע"י הבורא ולדעתי ערכן עולה על כל מתנה חומרית שאני מכיר. הכל עניין של השקפה ובחירה אז שאלו את עצמכם כבר עכשיו מתי בפעם האחרונה הייתם עם בן זוגכם/בת זוגתכם בחוף הים?  מתי הלכתם לאורך החוף יחפים ואפשרתם לקצף הלבן לשטוף את כפות רגלכם?  מתי פרסתם מחצלת וצפיתם בשחפים אל מול שקיעה מרהיבה? 

הטבע – אחת המתנות היותר נפלאות שנמצאות מולכם ובהישג יד עשרים וארבע שעות ביממה.

{ חזרה לראש הדף }

ראו את השינוי או הצעד הבא שלכם כמהלך לטווח הרחוק:                                                                   

החיים משולים לכביש תלול, ארוך ואין סופי. לאורך המסלול הנפלא הזה ישנם עקומות חדות, עליות, מורדות, כבישים מהירים ואף כבישים עירוניים, שלטי הנחייה, שלטי אזהרה, צמתים, כיכרות, פסי האטה, עצירות ועוד אינספור נתיבים אשר כל אחד מהם לוקח אותנו ליעד אחר.                                                                              

אחד הדברים אשר עזרו לי להיכנס בבטחה אל נתיב מסוים אשר יועד להוביל אותי ליעד מסוים או למטרה כלשהיא, הוא לראות את המהלך הבא שלי כצעד לטווח הרחוק.                                                                         

לפני כמה חודשים ישבתי לי בחוף הים עם מס' חברים כשבמרחק חמישה מטרים מאתנו, ישבו ארבעה בחורים בשנות השלושים לחייהם שדיברו על עיסוקם בחיים אך בעיקר דיברו הם על מס ההכנסה שמידי חודש "מזיין" להם כהגדרתם את הכיס בכמה מאות שקלים.

את השיחה ניתב בחור "נכה" (הלוואי עליי הנכות שלו) אשר נפגע בתאונת דרכים ואשר סיפר כי הוא מרוויח שכר של 4,500 ₪ נטו ממקום עבודתו, ועוד 1,700 ₪ מן המוסד לביטוח לאומי וזאת בשל נכותו שנגרמה כאמור מאותה תאונת דרכים מצערת. בהמשך הוא ציין שאם ירוויח שקל אחד מעל אותם 4,500 ₪ - תקוצץ קצבתו מן המוסד לביטוח לאומי ברמה כה גבוהה ש-למה לו להתאמץ בכלל כל עוד הוא יכול "לדפוק" את המדינה.  כך התרברב בגבורה לא מבוטלת בפני חבריו.                                                           

ישבתי ושמעתי את אותו בחור ולבי נתמלא רחמים כלפיו.  באותו הזמן בו הוא "דופק" את המדינה הוא גם "מזיין" לעצמו את עתידו בכך שכל חייו יישאר תחת אותה מדרגת ה- 4,500 ש"ח.

גם אני חייתי זמן מסוים מקצבת הביטוח הלאומי,  אך כאדם אחראי ועם מעט חכמת החיים שהספקתי לרכוש עד אז, הבנתי שאם לא אוותר על אותה הקצבה בטווח המיידי, "אתקע" כל חיי עם הכנסה זעומה ומגוחכת שהיתה לי בזמנו מעבודתי - בטווח הארוך.                                                                                                                      

אין שום ספק שהפגיעה היא מיידית ולעיתים אף כואבת, אך עליכם לזכור שבשביל להגיע למאה , צריך להתחיל מאפס, ואותו הוויתור שנראה כואב בטווח המיידי - ישתלם לבסוף ובענק - בטווח הרחוק.                                                 

היום אני משתכר די יפה ממקורות פרנסתי, אך אסור לשכוח שכל זה לא היה מתאפשר אלמלי הויתור הכואב על אותה קצבת מדינה זעומה. במקרה הנוכחי מדובר היה ב"הקרבה חומרית" אך הדבר נכון לגבי שאר מהלכים אותם הנכם מתכוונים לעשות בחייכם. עליכם להבין שבעולם בו אנו חיים אין מתנות חינם ועל מנת להגיע להישג מסוים, ייתכן ותאלצו לוותר על דבר אחד או שניים בכדי להגיע למקום או למטרה אשר הצבתם לעצמכם. 

ובאשר לאותו רברבן מחוף הים?   מן הסתם ולאורך כל חייו הוא ימשיך להתרברב באוזני חבריו איך מידי חודש הוא ממשיך "לזיין" לעצמו את החיים.

וותרו היום וצרו את השינוי של יום המחר!  

{ חזרה לראש הדף }

טקס הנישואין  - המהות האמיתית:

לפני מס' חודשים, בעודי שב מהרצאה בצפון, יצא לי להאזין במקרה לתוכניתה של פסיכולוגית ידועה. לשידור עלה בחור בשנות ה- 30 לחייו שסיפר על נישואיו הקרובים לבחירת לבו, על ההכנות הרבות לקראת ערב החתונה כמו גם על ההתרגשות הרבה בה הם נמצאים.

לאחרונה הם מוצאים את עצמם בוויכוחים בלתי פוסקים על מקום האירוע, התפריט שיוגש, עיצוב ההזמנות, הדי.ג'יי, התאורה, האפקטים, ועוד...

מס' שניות לפני שנאלצתי לסגור את מקלט הרדיו ולמהר להרצאה הבאה שלי, עוד יכולתי לשמוע אותו מספר ששמלת הכלה שזוגתו ראתה מגיעה ל- 16,500 ₪ שלא לדבר על המאפרת, מעצב השיער, ועוד...

לאחר יום ההרצאות הזה ובדרכי חזרה לאילת יצא לי לחשוב על שבועת הנישואין אשר זוגות נשבעים זה לזו ביום חתונתם.  האם הם באמת קשובים למילים של הרב?  האם החתן באמת מבין את המשמעות מאחורי הקדושה הטהורה הזו?   האם הם עצרו לרגע ושאלו את עצמם לשם מה באמת התכנסנו כאן הערב?

יש משמעות עצומה מאחורי כל מילה ומילה הנאמרת באותו טקס הנישואין, הצרה היא שבעולם חומרי כשלנו, יותר ויותר זוגות עסוקים ב"מה יגידו האורחים ביום שאחרי" ולא באמת בעצמם.  הם עסוקים ביצירת הרושם על האורחים, בכך שחתונתם תהיה "חתונת השנה" ובעוד דברים חסרי משמעות ופה בעצם הטקס הזה מאבד את מהותו.

אתם באים לטקס הזה בראש ובראשונה על מנת להינשא. הקשיבו למילים שבקדושת הנישואין, היו ערים למעמד בו הנכם נמצאים, אתם נשבעים הערב את שבועת הזוגיות, את שבועת האמונים, האושר, המסירות, הכנות, האהבה....יש יותר טהור ופשוט מזה?

אם תרצו או לא, הטקס הזה יחלוף כהרף עין, בשנייה אחת בודדה. אז תנו כבוד וערך לשנייה הזו. במקום שהיא תעלה לכם ביוקר, חסכו את הכסף לירח דבש במקום חלומי, להשקעות עתידיות בקן המשותף שלכם, להגשמת חלומות משותפים, לדירה, ריהוט, אולי תכנית חיסכון לגוזלים שיבואו.  ישנם המון דברים אליו תוכלו להפנות את הכסף, דברים בעלי ערך רגשי ורוחני שיכולים להסב אושר לשניכם. חסכו מעצמכם הוצאות מיותרות וזכרו שהאירוע הזה הוא קודם כל שלכם ורק לאחר מכן של האורחים שלכם.

בא לכם להרשים?  סבבה....אבל עשו זאת בפרופורציות הנכונות ואל תכניסו את עצמכם לחובות שיישארו הרבה יותר זמן מארבע השעות בהן באתם בברית הנישואין.

 והעיקר, שיהיה במזל.

{ חזרה לראש הדף }

הומור - התבלין היותר טוב שברא האל לרשות האדם כאשר השלים את מלאכת הבריאה:

אין זה סוד שנכות פיסית מכל סוג שהיא, גוררת אחריה נכות פסיכולוגית שהשלכותיה על המצב הנפשי בו אנו שרויים יכולות להיות לעתים הרסניות.

הנכות הפסיכולוגית ממנה סבלתי עד המהפך שחל בחיי החלה בגיל מאוד צעיר. איני יכול לשכוח את האצבע המושטת בגן הילדים, את הלחשושים בין התלמידים עם היכנסי לכיתה, את הלגלוגים החדים והפוגעים בהפסקות ועוד דברים לא סימפטיים במיוחד.  חלק מאותה נכות פסיכולוגית נבע בין היתר מחוסר יכולתי להשתתף באותם משחקי ילדות אשר מעצבים את אישיותו ומעמדו בחברה של ילד מתבגר.  אני זוכר את צהלות הילדים בעת משחקי התופסת, המחניים, המחבואים, הכדורגל, כדור הסל, ושאר המשחקים שהיו בזמנו ולמרבה הצער חלקם הגדול נעלם מן העולם עם היכנסה של הטכנולוגיה אל חיינו.   אם ילדי שנות השבעים נהנו מקלאס, ארבע מקלות, חמש אבנים, גוגויים, גולות וכו'.... הרי שילדי שנות האלפיים "נהנים" ממשחקי מחשב, תקשורת סלולארית, ושאר הנאות חומריות אחרות שלדעתי מפחיתות במידה ניכרת את כושר התבטאותם הפיסי ואת ה"אני העצמי" שלהם.

בגיל מאוחר יחסית ובשיאה של החדרת המודעות העצמית אל חיי, גיליתי שהומור בכלל והומור עצמי בפרט, יכול לחולל מהפך מדהים אם זה בחיי האישיים ואם זה בחייו של כל אדם.  ככל שצחקתי על הנכות שלי כך שיפרתי את איכות חיי ומצבי הנפשי הלך והשתפר ללא היכר.  במשך העשור האחרון הפך ההומור לחלק בלתי נפרד מאישיותי והוא תורם לי רבות כמרצה, כחבר, כבן זוג, כעמית לעבודה ובכלל – כאדם.

ישנם עשרות סיפורים הקשורים בהומור הפנימי המעט "מופרע" שלי, אחד מהם, קרה לי לפני זמן לא רב:

לפני מס' חודשים, בעודי מחנה את הרכב במקום חניה המסומן כ"חנייה לרכב נכים", עוד בטרם הספקתי להרים את בלם היד, פתאום אני שומע נקישות חזקות על חלון דלת הרכב ומאחוריהן עומד איש בשנות ה- 40 לחייו, זועף וזועם על כך שאני חונה את הרכב ב"חניית נכים".  אני לא מספיק לעכל את המתרחש פתאום הוא מתחיל לצעוק לי  "הלו, זו חניית נכים .... " , והוא בשיא הטירוף ממשיך וצועק : "אתה שומע אותי, זו חנייה של נכים, סע אחורה...", ואני בהלם טוטאלי שהרי ו"תג נכה" מוצמד על שמשת הרכב הקדמית, פשוט מנסה להבין מה עובר עליו לכל הרוחות, והוא עדיין בשלו, בהתקפת עמוק, צועק לעברי שוב ושוב : " זו חניית נכים פה, בחור ... ", מקיש בחוזקה על השמשה ולא מרפה.                                                      

בשלב הזה כבר הווריד המרוקאי שלי בצבץ מהמצח, יצאתי מהאוטו וצעקתי לעברו:

"אתה יודע מה...כל הנכים על ה....שלי"  ... הבחור קלט לרגע את הסיטואציה, זיהה שמולו עומד בחור מעט מוגבל, דפק 180 מעלות והתחפף מהמקום.

אחדים מביניכם יראו את האירוע כמביך, אחרים יצחקו, אחרים אולי יכעסו ויתרעמו על אותה התבטאות, אחרים יחשבו שאני מטורף לגמרי. איני יודע מהי דעתכם, אבל אני כן יודע שאני נהנה מה"שריטה" הזו כל יום מחדש.

האם בעיותיכם האישיות גדולות כל כך?  אולי כן, אולי לא, בכל אופן, אם תעזו ותחדירו אל חייכם מעט הומור אישי (במיוחד על מצבכם ה"עגום") - אני בטוח שאיכות חייכם תשתפר ללא היכר. האמינו לי, מילה של צולע.

{ חזרה לראש הדף }

הקשיבו לגופכם:

לפני מס' שבועות הרצאתי באזור המרכז, היתה זו הרצאה בשעת ערב מאוחרת יחסית ולאחר יום ארוך ומתיש שהחל בשעת בוקר מוקדמת.

יומי נפתח במקלחת מרעננת, גילוח, רבע שעה של מדיטציה, מנת דגנים משביעה ונהיגה בת ארבע שעות מאילת הרחוקה לכיוון מרכז הארץ. עם הגיעי לכפר סבא ולאחר דקות ארוכות של פקקים מעצבנים, נפגשתי עם ידידה יקרה שליוותה אותי לביקורת רפואית אותה עברתי באחת ממרפאות החוץ של קופת החולים בה אני חבר.

כבר אז, באותן דקות בהן המתנתי בסובלנות לתורי, גופי אותת לי שעליי להעניק לו מנוחה קצרה, אבל לא שעיתי לבקשתו ולאחר הבדיקה המשכנו לארוחת צהריים מאוחרת ברעננה.

השעה היתה 17:30 וההרצאה תוכננה ל- 20:00, לאחר דקות פקוקות שנמשכו כנצח הגענו לבסוף לביתה של ידידתי, התקלחתי בשיא המהירות ורק בסביבות השעה 19:00, יצאנו לעבר מקום ההרצאה.

אל הרצאה אכן הגעתי בזמן אבל גופי הספיק לספוג מנה גדושה של עייפות ותשישות וחשתי שלא הייתי במיטבי. לא הייתי מרוכז, הדיבור שלי לא היה רהוט, חזרתי על דבריי יותר מהמתוכנן והתחושה עמה שבתי לבית ידידתי היתה שאכזבתי הן את עצמי והן את אלה שבאו להרצאתי.

המשובים שקיבלתי בסיום ההרצאה כמו גם מס' מיילים שקיבלתי ימים ספורים לאחר מכן היו טובים וחיוביים, אך בתור אדם ששואף לשלמות חשתי תחושת החמצה, חשתי שהקהל שלי לא קיבל את הכלים אותם הוא היה אמור לקבל.

הערב הזה סיפק לי תבונה יקרה:

לא משנה היום הלחוץ שפוקד אתכם, לא משנה כמות הפגישות שיש לכם, לא משנה כמה זמן אתם שורפים בפקקים, לא משנה כמות הניירת המונחת על שולחנכם, עליכם להיות קשובים לגופכם ולכבד אותו.

באותו יום למדתי שיעור מאוד חשוב משום שמעבר לעובדה שלא כיבדתי את גופי אלא שאפילו בגדתי בו.  המעט שהוא דרש ממני היתה שעה קלה של מנוחה, שעה שבה אמור הייתי להניח ראש על הכר ולאפשר לתלאות היום לחלוף כאילו לא היו.  אין לי ספק שלו הייתי קשוב לצרכי גופי, הייתי מגיע להרצאה נינוח, רענן ומרוכז.

לימדו להקשיב לגופכם, לקרוא את איתותיו, לפרש את סימניו. עייפות, נקע, שבר, כאב ראש, סחרחורת ועוד דברים לא נעימים, כל אלו הן תוצאות של חוסר קשב פנימי אשר פורץ החוצה כסימפטום פיסי.  האטו, הרפו מהמתח, הרפו מהמרוץ שהחיים מכתיבים לכם, מצאו דרכים יעילות להירגע גם אם תהיה זו שעה תמימה במהלך היום, צאו לפארק הקרוב, התהלכו יחפים על המדשאה, הניחו ראש על המרבץ הירוק והתרווחו בנוחיות, האמינו לי שחלקו השני של יומכם יראה אחרת להפליא.

{ חזרה לראש הדף }

על המלחמה בצפון ועל פרופורציות:

המלחמה הארורה שנסתיימה לאחר הסכם הפסקת האש, גבתה קורבנות רבים והותירה הורים שכולים, אלמנות, יתומים ועוד עשרות משפחות הנושאות עמם כעת צלקות נפשיות כואבות שייקח להן שנים ארוכות עד שיגלידו (אם בכלל).

חלק לא מבוטל מאותם לוחמים שחזרו משדות הקרב, יישאו עמם טראומות כאלו ואחרות אשר ישפיעו על ההווה כמו גם על עתידם עת חזרתם לשגרת יומם. הפצועים שבהם (ובנוסף לפצעי הנפש), יצטרכו להתחיל תהליך שיקום פיסי איטי וארוך על מנת לאפשר לגופם להחלים באופן מלא (במקרה הטוב).

באמצע החיים, בזמן שמטרות נרקמות, שאיפות מתממשות, חלומות מתגשמים, יעדים מוגדרים - באה לה המלחמה וללא שום הודעה מוקדמת, גודעת באכזריות את שגרת היום.

אני חושב על אותה סטודנטית שחלמה על טיול משותף בנפאל עם אהובה כשישתחרר,

על הכלה הטריה שנשארה אלמנה בעוד החלום על הקן המשותף במושב נמצא בשלבי בניה, 

על האלמנה שנמצאת בחודש השמיני להריונה ואשר בתה תיוולד מבלי להכיר את אביה,

על החבר ששלשום קנה טבעת נישואין לחברתו שנהרגה עת פגיעת טיל הנ"ט בנגמ"ש, 

על האימא שדיברה רק אתמול עם בנה והבטיחה לו את הדג החריף של ערב שישי,

על האחות שלפני שעה קלה קיבלה הודעת sms מאחיה הטייס, "אנחנו ננצח" הוא כתב לה, 

על התרמילאי שרק לפני חודש חזר עם חברו מטיול במזרח ועכשיו הוא מלווה אותו בדרכו האחרונה,

אני חושב על כל האנשים הכואבים שהתייפחו על קבר יקירם בשיאו של מסע הלוויה, נזכר באנשים המגיעים להרצאותיי ואשר חולקים עמי את בעיותיהם האישיות ופתאום הכול מתגמד אל מול הצלקות שמותיר אחריו השכול.

ההתגמדות הזו הובילה אותי אל המסקנה הבאה:

לא משנה אילו בעיות יש לכם,  לא משנה מהי הצרה הפוקדת כרגע את דלתכם,  לא משנה מהו ה"תיק" שפתאום נפל עליכם,  למרות ה"עונה הגשומה" המלווה את הרגשתכם, קחו את הדברים בפרופורציות הנכונות. זכרו תמיד שאצל המשפחה שגרה בסמוך לביתכם הבעיות הן הרבה יותר גדולות, הרבה יותר משמעותיות והרבה יותר כואבות. לא שזה אמור לנחם אתכם אבל זה בהחלט מציב גבולות חדשים לכאבכם האישי.

{ חזרה לראש הדף }

על יום האהבה מצד אחד ועל קינאה, גינוי, וצרות עין מצד שני:

את קשריי הרומנטיים התחלתי לנהל בגיל מאוחר יחסית וזאת עקב הנכות הפסיכולוגית אשר כלאה אותי מאחורי סורג ובריח.  מרוב שהייתי עסוק ברחמים עצמיים ובעצם היותי קורבן, שכחתי בעצם את זכות הבחירה שניתנה לי ביום בו נולדתי, הזכות לקחת אחריות, לבחור באהבה, באושר, בשמחה, בחיוניות, ברוגע ובשאר דברים טובים ויפים.

עד גיל 24 ומדי שנה עם בואו של ט"ו באב, הייתי מתמלא עצבות ודכדוך וזאת לאור העובדה המצערת שטרם הצטרפתי לאותם זוגות מאושרים אשר מביעים את אהבתם בצורה מיוחדת ונפלאה.

שדרי הרדיו לא חדלו מ"לפזר מלח על פצעיי" בהשתתפותם הלגיטימית והכול כך טבעית באותו חג של האוהבים.  "שלח לה פרחים", "הקסם אותה ברומנטיות", "הקדש לה שיר", "קנה לה בייבי דול" ועוד סלוגנים כאלה ואחרים - רק עוררו אצלי כל פעם מחדש את השאלה .... "מתי יגיע תורי לעזאזל?!"                               

החל מגינויים והחלפת תחנות וכלה ב"הילולי קודש" של כל אותם שדרי הרדיו, כך בחרתי להתמודד ולגנות את אותו יום "מזופת" (בלשון המעטה).                                                           

במשך שנים לא הבנתי את העוול שעשיתי לעצמי בכך שלא יכולתי לסבול את אותו היום שרק כאשר אתה בודד, אתה מרגיש באמת ובתמים את המועקה שהוא מקרין.

יום אחד יצא לי להרהר באותו יום אהבה שחוזר מדי שנה והרי לכם הדבר אותו גיליתי על עצמי בפרט ועל בני האדם בכלל :

לבני האדם יש נטייה לגנות את הדבר שהם חושקים בו אך אינם מצליחים להשיגו. כך גם אני שדיי בטיפשות אני חייב לציין - גיניתי את אותו היום הנפלא, את אותה האהבה שאין יותר יפה ממנה כאשר היא כנה, יציבה ודו סטרית.

לאחר אותה ההבנה ועם בואו של יום האהבה שהגיע יומיים לאחר מכן,  שלחתי 2 זרי פרחים מדהימים - האחד לאימי אשר גרה בחיפה והאחר לחברה טובה אשר בקסמיה הובילה אותי אל אותה מסקנה אודות הרגלם המוזר של בני האדם בדבר ה"גינוי".

וכעת לפואנטה:                                                              

אם עד לאותו היום גיניתי, רגזתי ו"שיבחתי" את אותם שדרי הרדיו שבסה"כ העניקו מרקם נוסף לאותו יום מיוחד - הרי שלקחתי לעצמי פסק זמן ושאלתי את עצמי....את מה אני בעצם מגנה ?  אם אני מגנה את הדבר בו אני חושק, האין הנני מבקיע גול עצמי לרשתי שלי ?      התשובות לא אחרו להגיע והביטוי להם הסתכם באותם זרי פרחים שהסבו לי אושר ועונג מיוחד במינו ואשר אפשרו לי להשתייך לאותו כפר אהבה גלובלי.

מסקנה:                                                                        

דכאו את הקנאה וצרות העין, הם הגורם מס' 1 למחלות נוראיות כגון : אולקוס, מיגרנה, סרטן וכו' ... לימדו לפרגן לילדים שלכם, לבן זוגכם, למנהלים שלכם, לעמיתים לעבודה. שמחו בשמחת האחר בין אם השיג הוא הישג חומרי או השיג הוא הישג רוחני משום שביום מן הימים, אותו ההישג יחלחל לעולמכם וימלא אתכם באותו האושר שחש כרגע עמיתכם אשר בסה"כ רצה לחלוק עמכם את שמחתו.

חדלו מלגנות את הדבר בו אתם חושקים. ברכו את אלו שכן השיגו את שטרם השגתם, קחו חלק בשמחתם, פרגנו, חושו את האושר המציף אותם כאילו מדובר באושרכם הפרטי, רק כך תזמנו אל עולמכם את הדבר בו נפשכם חפצה.

{ חזרה לראש הדף }

כוחה של "מקריות":

בחיים כמו בחיים, דברים לא קורים סתם כך. אני בהחלט מאמין שלכל דבר שקורה לנו - יש משמעות, צריך רק למצוא אותה, לנתח אותה ולהפוך אותה לתועלת האישית שלנו.

אני רוצה לספר לכם על הדרך האישית שלי, בדרכי אל אולמות וכנסים, על הדרך שעברתי עד שהגעתי להנחות את ההרצאות והסדנאות שאני מעביר:

לפני 4 שנים בערך, טיילתי בתאילנד עם חבר טוב.  טראקים, חופים ציוריים, מקדשים, האדיבות של התאילנדים, האוכל הפשוט, הפירות הטרופיים, כל אלו שבו אותי בקסם המזרח.

ערב אחד, באי קסום בשם קופיפי, מצאנו את עצמנו יושבים 10 חבר'ה ומנהלים שיחה על החיים.  כל אחד סיפר על עצמו, מאין הגיע ולאן הוא הולך, סיפר על העבר, ההווה, העתיד, על מטרות, יעדים, וחלומות.   כאשר הגיע תורי וממש מבלי לשים לב, ריתקתי במשך חצי שעה את הסובבים אותי. עם סיום דבריי, פנתה אליי בחורה בשם פביאן שעבדה בזמנו במערכת ידיעות אחרונות, וביקשה שאגיע אליה למשרדי המערכת עם שובי לארץ.

חודש לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב מול עורכת העיתון, מרתק אותה למעלה משעה ומספר את סיפור חיי.

שלושה שבועות לאחר מכן התפרסמה הכתבה וכעבור יומיים, הגיע גל עצום של הדים ופניות תומכות להפוך את הסיפור הזה להרבה יותר מעוד חשיפה עיתונאית.

היה לי ברור שאני נכנס לתקופה לא קצרה של כתיבת תכנים, מצגות, עריכת החומר בצורה מעניינת, עריכת סאונד מוזיקלי למצגות עליהן חשבתי, שילוב של הומור על מנת להשאיר את הקהל ערני, וכך בעצם התחלתי את דרכי כמרצה.

התגובות היו מדהימות, יותר ויותר פניות, יותר ויותר קריאות נרגשות אשר גרמו לי להבין שאין כאן סתם סיפור, יש כאן שליחות מקודשת, שהפכה, הופכת, וכולי תקווה שתמשיך להפוך את עולמם של רבים וטובים.

לפני מס' חודשים ומאחר וזמן היה עבורי מצרך יקר, חיפשתי אחר מנהלת יחסי ציבור אשר תהה אחראית בין היתר על שיווק הרצאותיי.

נפגשתי עם לא מעט נשים אשר זיהו כמעט מייד את הפוטנציאל העצום הקיים כאן, אבל רובן ככולן התייחסו למפעל חיי כהזדמנות נפלאה לעשיית רווחים, מה שנכון במידה מסוימת אבל נגד את עקרונות השליחות עליהן ביססתי את תרומתי לחברה.

שבת חורפית אחת ישבתי בחוף הים עם חבר יקר אליו חברה ידידה העונה לשם אורלי אידו.  לאחר היכרות קצרה התרשמתי לטובה מהדמות שזה עתה נקראה אל חיי, סיפרתי לה על עיסוקיי ואף שלחתי לה במייל את מצע הרצאותיי.

לאחר יומיים קיבלתי ממנה טל' והיא הביעה נכונות להיפגש. היא הרחיבה על עיסוקיה ועל סדנאות ההומור שהיא מנחה וביקשה למסור את פרטיי לריס פריבר, אשת שיווק ודיילות אשר מארגנת בין היתר הרצאות למוסדות, כנסים, אירועי תרבות, ועוד...

שבועיים לאחר מכן קיבלתי טל' מאותה בחורה שממש "במקרה" זומנה ע"י אותו קדוש היושב במרומים וקבענו להיפגש.  לאחר חצי שעה תמימה של קפה והתעניינות במצע שלי ומבלי שתהיה נוכחת ולו פעם אחת בהרצאותיי (אחרי הכל איש שיווק טוב חייב להכיר את המוצר אותו הוא מוכר) - סגרנו הסכם התקשרות.  כששאלתי בתמיהה האם לא ראוי קודם שהיא תגיע להרצאה אחת או שתיים, היא נתנה לי את התשובה היותר יפה שיכולתי ואולי אף ביקשתי לשמוע...."איך שלחצנו ידיים ידעתי שגם הפעם אני יכולה להסתפק באינטואיציה שלי בלבד....לחיי התחלות חדשות".

שיתוף הפעולה בינינו נשא פרי ואף הלך והתעצם. הטלפונים, הפקסים, המיילים, והתגובות הטובות שהצטברו, רק הוכינו לנו ש"מקריות" כמו "מקריות" – אינה קיימת בבית ספרינו. 

מה שאני הולך לומר כרגע אולי יישמע לכם מוזר, אבל תוך כדי העיסוק במודעות עצמית, תוך כדי המגע עם הקהל, כאשר אני שב מהרצאה וקורא את המשובים החמים שאני מקבל, אני מבין שאולי היה "שווה" להיוולד נכה, אולי הייתי חייב לעבור את שעברתי בחיי ולו רק בכדי להביא את סיפור חיי ובכך להשפיע ולשנות את קו המחשבה של רבים וטובים.

מסקנה:

בחיים כמו בחיים, דבר אינו מקרי. התבונה היא לחבר את היריעות, למצוא את המשמעויות, את הצטלבות הדרכים ואת עומקם של הדברים אשר נקרים אל חייכם במן "מקריות" שכזו.

דרכי "המקרית" אל אולמות וכנסים היא רק אחת מיני רבות.  על צמתים משמעותיות נוספות אליהן הגעתי בחיי לגמרי "במקרה" תוכלו לשמוע בהרצאות ובסדנאות אותן הנני מעביר.

{ חזרה לראש הדף }

נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון:

לפני ימים אחדים התארחה אצלי ידידה יקרה. חלק מהאירוח כלל טיול בהר יואש, הר המתנשא לגובה של כ- 734 מ' ואשר משקיף על כל המפרץ התכול והמדהים בו נתברכה עיר התיירות של ישראל.

בחרנו להחנות את הרכב כ- 300 מ' מפסגת ההר למרות שיכולתנו לזנק בעליה באופן ממונע, ולעלות את העלייה התלולה ברגל.  ככל שטיפסנו יכולנו להבחין ברוחות החזקות שהלכו והתגברו ובבורות לא מבוטלים שהלכו והתרחבו עם השנים ואשר חרצו את כביש האספלט המוביל אל הפסגה. את המשך המסלול ליוו אבנים חלקלקות שהיקשו את הטיפוס, מהמורות להן היינו צריכים להקדיש משנה זהירות, עליה שהלכה ונעשתה יותר ויותר חדה וסחרחורת קלה אותה הרגישה חברתי במהלך הטיפוס.

50 מטר מהפסגה, עצרנו את הטיפוס על מנת לנוח מעט ואז חווינו דבר בעל מסר מדהים ורב עצמה.

ממש כמו הדרך אל פסגת ההר כך גם החיים, רצופים במהמורות, במכשולים, בעליות תלולות, בירידות מתונות, ב"נפילות" לא מעטות ובנסיקות מחודשות.  החיים כמו החיים הם כביש ארוך ואין סופי שלאורכו עקומות חדות, כבישים מהירים, כבישים עירוניים, שלטי הנחייה, שלטי אזהרה, צמתים, כיכרות, פסי האטה, עצירות ועוד אינספור נתיבים אשר כל אחד מהם לוקח אותך ליעד אחר.

הדבר המדהים הוא שכל המהמורות בהן נתקלנו היו חלק בלתי נפרד מהדרך אל הפסגה.  בעודנו עומדים שם ומשתהים על התובנה המדהימה הזו, הבנו שאם היינו עוברים את הדרך הזו בתוך הרכב, לא היינו מעריכים כראוי את הנוף המדהים שנגלה לעינינו עם ההגעה לראש ההר.

מסקנה:

ייתכן ואדם המגיע לפסגת ההצלחה מבלי לעצור בדרך ולהעריך את מה שעבר – יגלה במוקדם או במאוחר כי הנוף שם למעלה אינו כל כך מזהיר כפי שחשב. רק אדם אשר עצר, הביט, נפל, נחבל, למד, הפנים, עמד שוב על רגליו והמשיך במסעו אל עבר היעד אותו הציב לעצמו, רק אדם אשר העריך את המהמורות וחווה על בשרו את צריבתן - רק הוא ייהנה מהמעמד אליו הגיע בזכות ולא בחסד, בקושי ולא בקלות, ביזע כפיים ובמאמץ רב. 

עם אותן התבונות עמדנו במשך דקות ארוכות, נפעמים מיצירת המופת של האל, מהטבע, ההרים, הגוונים, מהמיזוג הנפלא של חום וכחול, מעוצמת הבריאה, מהרוחות שנשבו במלוא העוצמה, מהחיים, החיים היפים שכל כך דומים באופן פיסי לחיי הרוח ולמה שהם מזמנים לנו במרוצת השנים.

נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון, ראו בה כעוד שלב שעליכם לעבור בדרך אל ההצלחה.

{ חזרה לראש הדף }

יש לכם את עמוד השדרה שלכם – שימרו עליו:

כאשר אתם כבר נוקטים עמדה ומחליטים לעשות את השינוי שאתם כל כך מייחלים לו, זכרו תמיד שיש לכם את עמוד השדרה שלכם.  האמינו בעצמכם ובייעוד שהצבתם לעצמכם, התרכזו במטרה והתעלמו מ"רחשי הרקע", ולפני שאני נוגע במושג "רחשי רקע", אני רוצה לספר לכם סיפור נחמד שקיבלתי במייל לפני מס' חודשים:

"האגדה מספרת שלפני המון שנים, בארץ רחוקה, התקיים מרוץ צפרדעים אל עברו של המגדל הגבוה בכפר. המון ספקות היו בדבר היכולת להגיע אל ראש המגדל הנטוש, לפיכך ניגשו לתחרות רק שלושה צפרדעים. לאחר שריקת הכרוז החלו הצפרדעים בריצה קדחתנית לעברו של המגדל, כשמכל עבר נשמעו הדי הקהל שבמקום להריע ולעודד, רק פקפק והמעיט ביכולתם של הצפרדעים להגיע לראש המגדל ולזכות בפרס המיוחל.   צפרדע מס' 1 החלה לקרטע ולהתעייף בעיקר לאור צעקות הבוז של הקהל. צפרדע מס' 2 הגיעה אמנם לאמצעו של המגדל הגבוה אך החליטה לפרוש מאחר והפנימה את לגלוג הקהל שהפר במידה לא מבוטלת את יכולתה הפיסית והנפשית.  רק צפרדע מס' 3 התעלמה מהערות הקהל, התרכזה במשימתה וזכתה לבסוף בפרס המיוחל.   שעות ספורות לאחר מכן התברר שהמנצחת היתה חירשת."

איך זה מתקשר לעמוד השדרה שלכם? ....  אגיע לזה בעוד שתי "קטנות".

מזה זמן רב שאני צמא לשינוי בחיי בעיקר בתחום המקצועי. כבר למעלה מ-10 שנים שאני עוסק בעולם הנה"ח, 10 שנים של מאזנים, דוחות כספיים, שכר, תזרימי מז', ניתוחים פיננסים ועוד... מאז ומתמיד הצטיינתי בעבודתי ואף זכיתי למס' רב של שבחים המקוטלגים בתיקי האישי. בונוסים ניתנו כאות הערכה, הטבות לא מעטות נספחו לשכרי כאות הוקרה על התמדתי ומסירותי למקום העבודה. הקידום אף הוא לא איחר להגיע ולמקצועי העיקרי נוסף תואר משנה אשר הפקיד אותי למנהל הבטחת האיכות של החברה בה עבדתי עד לפני ארבע שנים.

המעמד הולם, השכר בהחלט קורץ, אך אין די בכך על מנת שאומר בלב שלם שאני נהנה מהמקצוע בו בחרתי לפני לא מעט שנים. למעשה אני מת מבפנים בעוד שאני יודע שאני יכול להצטיין בתחומים אחרים כמו אלו שניקרו אל עולמי ממש "במקרה" (ההרצאות, ההדרכות, והסדנאות בנושאי מודעות אישית).

הסטטיסטיקה מרמזת שכמעט 90% מאוכלוסיית העולם הולכים מדי בוקר אל מקום עבודתם רק מתוך ברירת מחדל ומתוך מחויבות קודמת לדברים כגון משכנתא, חינוך הילדים, הוצ' המחייה ושאר עניינים  אחרים.  10% כן קמים מדי בוקר עם חיוך רחב ועושים פעמיהם אל עבודה המסבה להם עונג והנאה.

אז נכון שאני עם הרוב, אבל אני לא מוכן להתנחם בכך.  החל מהיום בו התחלתי להאמין שיש לי זכות מלאה לחצות את הקו אל עבר אותם 10% שכן נהנים מעבודתם ומפרי עמלם – נולדו ההרצאות שהולכות ומתרחבות עם הזמן, כמו גם סופחות אליהם עוד נושאים אותם למדתי בחיי ואשר נגזרים מאותה "נכות פסיכולוגית".

החזון שלי הוא לעבור כאמור ובאופן מוחלט אל אותם 10% וזאת למרות הפקפוק של לא מעט אנשים אשר רמת מודעותם האישית שונה משלי.  ברור לי לחלוטין שאותו פקפוק נובע אך ורק מתוך דאגה לא מעטה ומתוך מחווה טובה של אכפתיות. ברור לי עוד יותר שעולמם הרציונאלי מונע מהם את שאיפותיהם היותר גדולות ובכך הם נשארים עם תחושת הספק.

מתוך אמונה ששינויים הם החוק הטבעי של החיים, מתוך ניסיון אישי אשר הוביל אותי להישג חסר תקדים, ומתוך ההשלמה עם המשפט הנבון ש"עדיף טעמו הפחות מתוק של הכישלון מאשר לטעום את טעמו המר של הספק..", מתוך כל זאת אני בוחר ללכת עם תחושת הבטן שלי, עם אמונתי העצומה ביכולת שלי לתרום למען הקהילה ולמען אלו שעדיין כלואים תחת הפחדים היותר גדולים שלהם, אלו שמונעים מעצמם את זכותם הלגיטימית לשאוף, להתקדם, ולהצליח.

לא רחוק היום בו אנטוש באופן סופי את הניירת ושאר הדברים השבלוניים המאפיינים כיום את עיסוקי לטובת הדבר אשר מסב לי עונג רב – המגע עם הקהל ושיתופם באותם דברים נפלאים אותם למדתי בבית הספר של החיים.

באותו אופן שבו אני מקשיב לתחושת הבטן שלי, כך גם אני קורא לכם ללכת אחר האמונה ותחושת הבטן שלכם. התעלמו מ"רחשי הרקע", מאותם אזהרות ופקפוקים של קרוביכם, אלו עוד מהמורות שיורידו את ביטחונכם האישי בדרך אל אחת ההצלחות היותר גדולות שלכם. שימו פוקוס מלא על המטרה, ובעזרת הנחישות – תכבשו את היעד בסערה.

{ חזרה לראש הדף }

אל תהיו חומריים מדי:

במהלך הרצאותיי אני נשאל יותר מפעם, האם ניסיתי להגיש תביעה משפטית נגד בית החולים אשר גרם לנכות המצערת שנגרמה לי.

לפני 3 שנים בערך, הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים. בין המוזמנים נכח עו"ד מכובד, ולאחר היכרות קצרה הוא שאל אותי האם הוריי ניסו להגיש תביעה נגד בין החולים.  השבתי שהוריי מעולם לא חשבו על זה מאחר והמודעות לתביעות היתה בזמנו לא בשיאה, ואני אף משער שהם היו עסוקים בדברים אחרים שהסיטו את דעתם מן התביעה, דברים כגון השיקום הממושך שעברתי, הריצות למומחים, לטיפולים, ולשאר מקורות תקווה, והם בעיקר היו עסוקים בעצמם ובחוסר האושר של שניהם, בכעס, בעצב, במתח, ובחוסר חדוות החיים שליוותה את הזוגיות שלהם.

הוא ביקש שאקפוץ אליו למשרד על מנת לבחון את האפשרות להגיש תביעה וכך אכן היה.

שקפצתי אליו למשרד לאחר מספר ימים, התבררה לו עובדה קטנה שלא הוזכרה בשיחת ההיכרות שלנו.  הוא נדהם לגלות שאני בן 30, וזאת מכיוון שהמראה שלי בהחלט לא מסגיר את גילי.

 האפשרות להגיש תביעות מסוג אלו ניתנת עד גיל 25 או במילים אחרות – עד 7 שנים מיום ההגעה לגיל 18, ומאחר והגעתי למשרדו של אותו מכובד בגיל 30, הייתי באיחור פושע של 5 שנים.

רק לסבר את אוזניי, הוא ציין שסכום התביעה יכול היה לעמוד על כמה מיליוני שקלים.  האמת שהייתי בהלם.  תנו לי 6 מיליון עכשיו ואני מסודר לכל החיים.  לאחר דקה תמימה של שוק מוחלט וגם כעס קל כלפי הוריי, נפל לי האסימון וזו התשובה שעניתי לאותו עו"ד מכובד :

"מר איציק היקר...תן לי להמשיך ולקום כל בוקר עם חיוך, תן לי להרוויח את כספי ביושר ומתוך עבודה, להרוויח את לחמי בזכות ולא בחסד, תן לי להגיע לקהל הנפלא שאני פוגש בהרצאות אותן אני מנחה ולהנחיל להם את שלמדתי בחיי, כי מי יודע אם הייתי מגיע להיכן שהגעתי אם אכן הייתי מקבל כספים מתביעה משפטית.  אולי הייתי חי היום בסביון בתוך ארמון של חומר אבל עדיין הייתי כלוא תחת המחסומים הפסיכולוגים שפרצתי בזכות אותן תעצומות הנפש."

בבואי להניח על כף המאזנים את העושר החומרי בו יכולתי לזכות אל מול העושר הרוחני בו זכיתי, אני מבין שקיבלתי מתנה נפלאה ששום חומר בעולם אינו יכול להשתוות אליה.

המסקנה:

לעתים עושר חומרי אינו יכול להקנות עושר רגשי ורוחני. מצאו את הדבר שבו אתם טובים ויצירתיים. לי היתה הזכות להפוך נכות למפעל חיים, להפוך כאב לחיוך, טרגדיה להצלחה. הביטו עמוק בתוככם, אני בטוח שתמצאו שם הר געש של פוטנציאל שמת לפרוץ החוצה רק אם תתנו לו.

{ חזרה לראש הדף }

הפגת חלק מהכאב שבשכול באמצעות טיפת הומור:

לפני מס' חודשים, בתום הרצאה מרגשת, ניגשה אליי אחת המשתתפות ואמרה לי את הדברים הבאים :

"אני רוצה לומר לך שכאם שכולה, ראיתי סוף סוף איזה כאב נוסף אני מוסיפה על הכאב שכבר קיים, וכל זאת בגלל שבחרתי להסתגר בתוך כאבי האישי. ממש מבלי לשים לב, שכחתי שיש עוד אנשים בחיי הזקוקים לי כאישה, כאם, כסבתא וכחברה. אני מודה לך שבדרך הפיכת הגרוע מכל - להומור, הצלחת להראות לי את האור בקצה המנהרה ומבטיחה לך ובעיקר לעצמי שאני פותחת "מחר חדש" ...."  לאחר דבריה אלה היא חיבקה אותי חיבוק אימהי חם ואוהב, נשקה לי על המצח ונפרדה לשלום.  אין ספק שלו רק לרגעים כאלה בלבד, שווה להגיע להרצאה מאוחרת לאחר יום עבודה חשבונאי ארוך ומתיש.

כאמור, השילוב הנפלא הזה בין סיפור חיים מרגש להומור - יכול לחולל מהפך נפלא אצל רבים וטובים אשר עדיין כלואים מאחורי מחסומי החיים. אין לי ספק שהשכול טומן בחובו כאב עצום על אובדן שהגיע כרעם ביום בהיר. אין ספק שהחזרה לחיים דורשת תעצומות נפש אדירות כמו גם תהליך אישי אשר נפרס על פני תקופה ממושכת. אבל יש שבוחרים לחיות מול הכאב, ויש את אלו שבוחרים לחיות לצד הכאב, להנציח את זכר יקירם אך יחד עם זאת - להמשיך הלאה.   אני רוצה לספר לכם את הסיפור ההזוי שסיפרתי באותה הרצאה. יש לי תחושה שממש כמו אותה אם שכולה, גם אתם תזדהו עם הפואנטה שבסוף הסיפור.

"עד לאותו "מהפך" שחל בחיי ביום בו מצאתי את עצמי בג'ונגלים בדרא"פ, נהגתי להפנות את כל כעסיי הקשורים בהשלכותיה של הנכות על חיי - על האל שלמעלה.  לא פעם מצאתי את עצמי מפנה לבורא עולם את השאלה ..."למה דווקא אני ?"    ועוד מס' שאלות חסרי משמעות כמו גם חסרי מענה.   היום, כמעט 10 שנים לאחר מכן, ההומור הפך ולקח נתח נכבד מאישיותי וכך אני רואה את "הגעתי לעולם" :

עד לפני 30 שנה הייתי "תלוי" , מתנדנד ומשתכשך לי במימיו החמימים אשר במעיין הזרעים .. כן כן ... באותו שק אשכים של אבי.  מה לא היה באותו "אוהל בדואי" .... מסיבות אסיד, אורגיות על הבאר, אקסטות רצו שם חופשי עד שבאחד מלילות הקיץ החמים בעיצומה של "אפטר פארטי" - מצאתי את עצמי בתוך סערה סוחפת שהזניקה וגייסה אותי ואת חבריי ללא אחרת מאשר "צייד ביציות" בתולות וחרמניות.

לאחר תחרות מותשת (תריאטלון בלשון עדינה) שבה שחיתי, רצתי, התאמצתי והזעתי - זכיתי לבסוף בביצית בתולית ובלונדינית ולשנינו נפתח פרק חדש בחיים .... ההזדמנות לבלות 9 חודשים ב"אי בודד" קסום וטרופי ... ממש גן עדן עליי אדמות.  (מפיקי הסדרה "הישרדות" היו עושים מזה מיליונים)

החיים ברחם אמי היו נפלאים. החל משחיית בוקר קצרה במי השפיר הנעימים וכלה בהתניית אהבים ... כך פחות או יותר התנהלו אותם חיים באותו מתחם שמילא עד אז את כל צרכינו ... אוכל, שתייה, קינוחים, מתוקים ועוד ועוד .... מדי פעם אף קבלנו הזדמנות להסניף ג'ויינט (תלוי במצב רוחה של אימי).

גן העדן הזה הסתיים לו בצהריי יום ה- 20/03/73 לאחר שורה של לחצים ממושכים ולאחר שמי האגם בו נהגנו לרחוץ כל בוקר, נסחפו להם למקום בעל אור בוהק ומסנוור ברמה אותה לא הכרנו עד כה.

ועכשיו לפואנטה:

שחיתי, רצתי, התאמצתי ואף זכיתי בהזדמנות ליצור חיים חדשים עם נערה בתולית בשם "ביצית", אהבנו זה את זו בטירוף, מצאנו שפה משותפת, התגברנו על מחלוקות כאלה ואחרות ופתאום בא לו מיילד רשלן ותוקע לנו את החיים עם מגבלה אתה אני מתמודד (ודי יפה אני חייב להודות) עד לעצם היום הזה .... 

מסקנה:

גם אם החיים מתחילים כגן עדן ונקטעים באכזריות ע"י הגהנום .... לנו, ואך ורק לנו ניתנת הבחירה אם להישאר באותו גהנום או לעבור חזרה לאותו מקום שקרוב כמה שיותר למה שהכרנו פעם .... לגן העדן."

דמיון מופרז או פואנטה בעלת לקח לא מבוטל?  .... אתם תחליטו.

{ חזרה לראש הדף }