אייל סבג, תובנות, אופטימיות, אימון, כוח רצון, הגשמה

"אני לא חושבת על כל הסבל אלא על היופי שעוד קיים..."

(אנה פרנק)

להלן תובנות נוספות אליהן הגעתי במרוצת השנים ואשר השפיעו, עצבו והפכו אותי לאדם טוב יותר : על מודעות, אמונה, ותרומתה של מסורת לפעמים חלומות מתגשמים העניקו ערך מוסף לביטוי "חברות זוגית" קפצו למים העמוקים העריכו דברים פשוטים ראו את השינוי או הצעד הבא שלכם כמהלך לטווח הרחוק טקס הנישואין - המהות האמיתית הומור - התבלין היותר טוב שברא האל לרשות האדם כאשר השלים את מלאכת הבריאה הקשיבו לגופכם על המלחמה בצפון ועל פרופורציות על יום האהבה מצד אחד ועל קינאה, גינוי, וצרות עין מצד שני כוחה של "מקריות" נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון יש לכם את עמוד השדרה שלכם – שימרו עליו אל תהיו חומריים מדי הפגת חלק מהכאב שבשכול באמצעות טיפת הומור לעמוד הסיפורים הקודם	לכל אותם רבים וטובים ששולחים את רשמיהם מלקחי חיי : אלפי תודות, הנכם ההשראה שלי להמשיך ולכתוב, ובכך להשפיע ולו במעט, ולהפוך את עולמו של האחר לעולם טוב יותר. לתגובות והערות/הארות לדף הבית
על מודעות, אמונה, ותרומתה של מסורת : בקרוב ימלאו עשר שנים מאז עזבתי את בית אבי. ישנם לא מעט זיכרונות יפים אשר מחזירים אותי אחורה לתקופה ההיא. החום המשפחתי, המסירות, המנהגים, הפינוקים, המאכלים, ועוד דברים שנעים להפליג אליהם באמצעות הדמיון. אחד הדברים הקשורים לאותה תקופה ואשר חסר לי מאוד לאחר מעברי לאילת, היה הקידוש בערבי שבת. איני יכול להחשיב את עצמי כאדם דתי. יותר מכך, בעוונותיי, הפעם האחרונה שראיתי בית כנסת היתה לפני שנים לא מעטות. אבל אני בהחלט מאמין בבורא עולם שהוא משקיף אי שם מהמרומים, בוחן אותי בדרכו הייחודית, מנתב את דרכי, ואף מייעד לי צמתים ודרכים שכל אחת מהן לוקחת אותי לנתיב בעל משמעות. אם בעברי הרחוק היה בי כעס עצום כלפיו, הרי שלמדתי להרפות מהזעם הזה, לשחררו ולתעל את האנרגיה שהוא טומן בחובו לצרכים נעלים יותר. אחד מהם הוא ההכרה בעובדה שגם ל"נכות" שלי ישנה סיבה, אלא שבזמנו לא היתה בי התבונה לראותה . כיום, לאחר ההרצאות הרבות שבאמתחתי, לאחר שהפכתי טרגדיה לניצחון אישי, לאחר שאני רואה את תרומתי הצנועה לרבים וטובים, אני מבין את החשיבות של אותה נכות שכעת הפכה לשליחות מקודשת. כאדם שלמד להכיר בערכה של ה"תודה", השכלתי להודות לבורא עולם על השליחות הנפלאה והמיוחדת הזו ואת אותה תודה אני מביע בליל השבת בעת הקידוש על היין ולאחר ברכת ה"מוציא". יש משהו בטקס המיוחד הזה שמעבר לקדושה, הוא מעניק לנו זמן איכות עם משפחתנו. זמן שבו יש לנו הזדמנות לשוחח על אירועי השבוע, על תחושות כאלו ואחרות, על מטרות, מחשבות, לבטים, ושאר דברים שימי החול אינם מאפשרים לנו להביע אותם כפי שהיינו רוצים. באופן מוזר אבל לגיטימי, מעמד ליל השבת תופס משמעות עצומה דווקא בעת שהייתי בחו"ל. לפני מס' שנים, בעת טיול שערכתי במזרח, זכיתי אני וחבר קרוב לערוך "קידוש כהלכתו". אחראית המלון בו התארחנו נענעה לבקשת חברי וכמחווה, אפשרה לנו לבשל את ארוחת השבת במטבח המלון. לאחר ההשקעה שהתחילה בשוק המקומי והסתיימה באוכל מבושל וביתי, מצאנו את עצמנו יחד עם עוד שישה ישראלים מקדשים את השבת, מברכים על הלחם, לוגמים מהיין, והאווירה שנוצרה שם היתה מלכדת, מדהימה ומרגשת. מסתבר שרק כאשר אתה מעבר לים, אתה לומד להכיר בעוצמה שיש לאותו מנהג מסורתי חשוב שלמרבה הצער לעתים מתפרש כבנאלי. בין אם אתם מאמינים ובין אם אתם לאו, הפכו את ארוחת ליל השישי למיוחדת ועשירה יותר. קדשו את השבת, ברכו על הלחם, לגמו מהיין, שוחחנו האחד עם השני, החליפו חוויות, פתחו ערוץ תקשורת חשוב במטרה ללכד ולשמר את התא המשפחתי שלכם. הנשים שבכן יכולות בהחלט להביע משאלה כזו או אחרת בעת הדלקת הנרות. סה"כ טקס בן שתי "קטנות" אבל מלכד ונותן ערך מוסף גם לחילוניים הגמורים שבינינו. מסורת....כי בעולם החומרי והתחרותי בו אנו חיים, המסורת היא המעט שנשאר על מנת להזכיר לנו מי אנחנו. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
לפעמים חלומות מתגשמים : "כוכב נולד" – מה לא נאמר על תכנית הכישרונות הוותיקה הזו...שהיא משובחת, שהיא איכותית, שהיא קיצ'ית, שהיא מאוסה, שהיא מפתיעה...ועוד ים של ביקורות טובות כמו גם פחות טובות ואף קוטלות. אמנם איני מרבה לראות טלוויזיה אבל בסוף השבוע האחרון הזדמן לי לצפות בשלב האודישנים של אותה תכנית שמשודרת זו העונה החמישית. לצד הכישרונות המצוינים שוודאי יהפכו לכוכבים בקיץ הקרוב, ישנם את אלו שאינך יכול שלא לחייך מאוזן לאוזן ולתהות מה לכל הרוחות הביא אותם אל במת הנבחנים. אלו שנתברכו בחוש הומור מתובל ובתבונה לא מבוטלת - ייקחו עמם את הערות השופטים, יפנימו, ילמדו, ישקיעו בעצמם ואולי יופיעו שוב על בימת הנבחנים בעונה הבאה. אלו שאינם מסוגלים לקבל ביקורת בונה וכנה – יעזבו את המתחם בבוז ומתוך מחשבה ודעה מזלזלת על הקלות הבלתי נסבלת של הסלקציה בשלב המיונים. יצא לי להביט בעיניהם של הנבחנים, יצא לי להרגיש את ההתרגשות בה הם נמצאים, הזדהיתי עם האמונה, עם התקווה, עם כוח הרצון, עם האופטימיות ועם הכמיהה להשמיע ולהראות לעולם שגם הם נולדו לשיר. אני כותב על זה משום שגם אני כמו אותם נבחנים, הייתי בעבר במעמדם. אמנם לא מול שופטים, אמנם לא במבחן, אבל חדור אמונה שיבוא היום ואזכה לספר לעולם את סיפור חיי כמו גם על המהפך שהביא אותי להיכן שהנני. אין זה משנה הכישרון בו נתברכתם, אין זה משנה המעמד בו הנכם נמצאים כרגע, עצם האמונה בחלום, עצם הכמיהה, עצם הנאמנות הבלתי מתפשרת לאופטימיות – כל אלה הם שיובילו אתכם ביום מן הימים אל המטרה אותה הצבתם לעצמכם. הפכו כבר עכשיו חלום למציאות, טפחו מודעות אישית ואמצו אותה כדרך חיים, חישבו אחרת, האמינו אחרת, שנו את אופן הבעתכם אם זו שבעל פה או זו שבכתב, דמיינו את עצם הימצאותכם במציאות בה הנכם כמהים להיות. למחשבותיכם יש תדרים בעלי עוצמות חזקות והם מהדהדים מכם והלאה ומביאים לכם תוצאות מדהימות. הכל עניין של טכניקה, התמדה וסובלנות. אם זכיתי להפוך טרגדיה לניצחון אישי, אם זכיתי להפוך נכות למפעל חיים, אם זכיתי להפוך חלום למציאות, אם זכיתי להגיע למעמד בו אני מספר על כך לרבים וטובים, משנה את עולמם ועוד עושה מזה כסף שחלקו נתרם לעמותות ולאגודות מבורכות, הרי שזה הזמן להזכיר את מה שאמרה חלוצת אותה תכנית עתירת רייטינג : "לעולם אל תפסיקו לחלום כי חלומות באמת מתגשמים..." (נינט טייב, כוכב נולד) ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
העניקו ערך מוסף לביטוי "חברות זוגית" : במדינה גועשת ורוחשת אקטואליה כשלנו, החיבור אל החדשות הוא כמעט בלתי נמנע. מעשי שחיתות, אונס, תקיפה, הריגה, רצח בכוונה תחילה…כל אלה הפכו למרבה הצער לדברים שבשגרה. השגרה הזו כוללת בתוכה נתון נוסף הנתמך ע"י סטטיסטיקה מצערת ואשר מצביעה על העובדה שכל זוג שלישי מבקש להתגרש. כבן להורים גרושים, כנער אשר חווה את ההליך הזה על בשרו וכמרצה אשר נוגע בתחום הזוגיות ואף מכיר מקרוב לא מעט זוגות ו"פליטי מערכות נישואין", אני יכול רק לאשר את הסטטיסטיקה העגומה הזו. כבר מזמן זה לא סוד שאנו חיים בעולם מטורף. עולם תחרותי וחומרי, עולם שבו המילים "אמונה", "רגש" ו"חמלה" נשמעות זרות באוזני רבים מהאנשים בכלל ומהבאים להרצאותיי בפרט. עולם בו הסקס הפך מכני, האינטרס גובר על ההרמוניה, השקרים עולים על האמת, עולם בו אנשים מוותרים מהר מדי על שבועת נישואיהם, מציאות מזעזעת בה גירושים הפכו לטרנד זול וחתונה הפכה לעוד משחק ילדים. למה זה צריך להיות כך ? האם בשל כך איבדנו את התמימות שאפיינה את שנות השישים ? אוי ואבוי לזוג אשר יישאר ביחד אך ורק בשביל ולמען הילדים. ילדים, קטנים ככל שיהיו תמיד ייספגו את העצב, המתח, המרירות, החשד והכעס שתפגינו זה כלפי זו. מחקרים אף מראים שרבים הם הסיכויים שאותם ילדים יעתיקו את אותן חוויות לא נעימות וישאו את שראו לחיי זוגיותם. הטעות הנפוצה אצל מרבית הזוגות היא לקיחת מערכת הזוגיות שלהם כדבר המובן מאליו. באם אתם במשבר ובאם אתם לאו, דעו לשמר ולטפח את הזוגיות והוציאו אותה לפחות פעם בשבוע מכבלי השגרה. לכו לסרט מצחיק, למסעדה טובה, עשו דברים שפעם גרמו לכם להתרגש גם אם מדובר בדברים קטנים ואף ילדותיים, הרי בכל אחד מאתנו מצוי איזה שהוא ילדון קטנטן שמת שנעניק לו לגיטימציה. באם עליתם על שרטון, לכו אל הים, דברו זה עם זו, הוציאו הכל בצורה מתורבתת ותנו לגלים לסחוף ולהטביע את כל הכעס והמרירות. נשמו עמוק, חבקו את החיים, חבקו זה את זו וחיזרו הביתה עם דף נקי וחלק. מס' "קטנות" לפני שאתם מוותרים על שבועת הנישואין לה נשבעתם ביום נישואיכם, עליכם להיות ערים לכך שישנם המון אנשי מקצוע שיכולים להעניק לכם הכוונה שתשפר את חיי הזוגיות שלכם ברמה שלא שיערתם. עליכם רק לרצות בכך ולדעת שהכי קל הוא הוויתור, אבל הוויתור מותיר אתכם עם תחושה זולה ועם טעם מר של ספק אשר יישאר זמן רב לאחר הטקס המשפיל מול הרבנים. באם כל זה לא עוזר ובתנאי שמיציתם את כל הדברים הניתנים למיצוי - היפרדו בצורה מכובדת והגונה וחפשו אחר פרק חדש עם בן זוג מיוחל אשר ישלים את החסכים שגרם קודמו. אני בהחלט מאמין שגם בעולם שכזה, עדיין ישנם אנשים שרוצים כל כך לחבק את החיים ולהילחם על האהבה הטהורה והזוגית, צריך פשוט להאמין בה ולחבק אותה בכל הכוח כאשר זו תגיע. רבים שואלים אותי "מתי היא כבר תגיע ?" אני מניח שהיא תגיע ביום בו נחזיר את האמון האחד בשני, נפסיק לקבל זה את זו כדבר מובן מאליו, נדע להקשיב, לכבד, לפרגן, להעריך זה את זו ונחפש את הערך המוסף לאותו ביטוי שהפך בנאלי למרבה הצער....אותו ביטוי נקרא "חברות זוגית". ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
קפצו למים העמוקים : כמנה"ח בכיר ובמהלך חיפושיי אחר מקום עבודה חדש, הייתי ער לעובדה שכמעט שמונים אחוז ממודעות הדרושים בהן נתקלתי הכילו בתוכן את הדרישה לניסיון וידע נרחב בהכנת משכורות. בחברה בה עבדתי עד אז, הכנת תלושי השכר בוצעו ע"י בכירה מתוך המשפחה. כתוצאה מכך ומאחר ובמשך שלוש שנים לא נגעתי במשכורות ודיני עבודה - כמעט ולא זכרתי כלום בנושא. בבואי לראיון העבודה לחברה בה הנני מועסק כיום, הבהירו לי את חשיבות העניין להכנת משכורות ואף דרשו בקיאות ומקצוענות. מאחר וכנות היא תכונה המלווה אותי מאז ומתמיד, הבהרתי בפני מעסיקיי העתידיים את חוסר נגיעתי בתחום זה זמן רב, אך באותה נשימה הבעתי נכונות עזה ללמוד ולרענן את בקיאותי במהירות האפשרית. קיבלתי את הצ'אנס שרציתי, התקבלתי לעבודה על אף ה"אבק" שכיסה את הניסיון שהיה לי בעבר, נשארתי במשרד עד שעות מאוחרות, קראתי דיני עבודה ופסקי דין, נעזרתי בעמיתים למקצוע ולאחר חודש תמים הרצתי תלושי שכר כאילו אני עושה זאת שנים. המסקנה : אל תחששו "לקפוץ למים העמוקים" גם אם מדובר באחריות לא מבוטלת. גם אם אין לכם את הניסיון הדרוש, היו כנים אך באותה נשימה הביעו נכונות ללמוד גם אם הדבר יצריך מכם מאמץ מיוחד אשר יתפרס על מס' שבועות. הכירו בפחד כאויב בעל נוכחות מאיימת וזכרו כי רק מי שמעז - חי חיים מלאי סיפוק. האמינו בעצמכם, היו אופטימיים, חישבו חיובי, אזרו אומץ ו"לכו על זה". לעולם אל תשכחו כי עדיף טעמו הפחות מתוק של הכישלון מאשר לטעום את טעמו המר של הספק וזכרו שאתם חייבים לעצמכם את הניסיון הזה. גם אם תיכשלו – תמיד תדעו שניסיתם. היו ערים לעובדה שכישלון הוא לא בהכרח סימן לנפילה אלא עוד מהמורה קלה שהייתם חייבים לעבור בדרך אל ההצלחה. אז תעשו לעצמכם טובה ואל תתביישו להעז !!! ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
העריכו דברים פשוטים : אנו חיים בעידן חומרי מדי, בתקופה בה בני אדם מנהלים מרוץ נגד הזמן, בעולם בו אנשים טורפים את החיים, רצים מפסגה אחת לאחרת אבל שוכחים את המתנות היפות אותן העמיד האל לרשות האדם כאשר השלים הוא את מלאכת הבריאה. אחת מהן ואולי המשמעותית ביותר היא הטבע. למרבה הצער, יותר ויותר אנשים אינם ערים ליצירת המופת של הבורא והם בוחרים לעבור ממבני המשרדים אל המבנה בו הם גרים מבלי להקדיש ולו גם שעתיים תמימות בשבוע על מנת לצפות בשקיעה יפה בסופו של יום. התמזל מזלי ובעשור האחרון אני גר בעיר תיירות אשר המיזוג בין ים כחול להרים אדומים הוא עוצר נשימה. מאז והמודעות העצמית הפכה חלק מחיי, אני מקפיד בקנאות ללכת לפחות 3 פעמים בשבוע אל חוף הים בשעת השקיעה, שעה שבה החוף לא הומה מדי, עומס החום לא כבד מדי והמראה הפסטורלי של שעות סוף היום פשוט עוצר נשימה. הים עוזר לי להירגע לאחר יום עמוס ניירת ודוחות פיננסים. רחש הגלים מאפשר לי להתחבר לעמקי הנשמה, לחשוב על אירועי היום, על ההרצאות של יום המחר, על רעיונות נוספים אותם אכתוב ואשר אנחיל לרבים וטובים, על תכניות ויעדים נוספים אותם הצבתי לעצמי, על לוח הזמנים הנדרש להגשמת אותן מטרות, על החיים בכלל ועל מה שהם זימנו ו-ודאי עוד יזמנו לי בזריחה הקרובה. מרוץ החיים החומרי והתחרותי בו אנו חיים, אינו מאפשר לרבים מאתנו להגיע לחוף הים, לפארק הקרוב, ליער שנמצא בפאתי העיר, לנחלים, למרחבים הירוקים שבצפון הארץ ולשאר אוצרות הטבע הקיימים בארצנו הקטנטונת. החיבור לטבע אינו נופל מהחיבור לאמצעי התקשורת ולשטף האקטואליה המציף אתכם מדי יום. הקפידו לפנק לא רק את גופכם הפיסי אלא גם את נפשכם. לכו לים בסופו של יום, צפו בשקיעה, התענגו על רחש הגלים, על מראה פשוט אך מרגש של ילדים קטנטנים משתובבים להם בחול. טיילו בפארק יחפים, חושו את האדמה, את הדשא, את העלים, הסניפו את ריח הפרחים. לימדו להעריך את הדברים הפשוטים של החיים, מתנות פשוטות אלו ניתנו לכם ע"י הבורא ולדעתי ערכן עולה על כל מתנה חומרית שאני מכיר. הכל עניין של השקפה ובחירה אז שאלו את עצמכם כבר עכשיו מתי בפעם האחרונה הייתם עם בן זוגכם/בת זוגתכם בחוף הים ? מתי הלכתם לאורך החוף יחפים ואפשרתם לקצף הלבן לשטוף את כפות רגלכם ? מתי פרסתם מחצלת וצפיתם בשחפים אל מול שקיעה מרהיבה ? הטבע – אחת המתנות היותר נפלאות שנמצאות מולכם ובהישג יד עשרים וארבע שעות ביממה. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
ראו את השינוי או הצעד הבא שלכם כמהלך לטווח הרחוק : החיים משולים לכביש תלול, ארוך ואין סופי. לאורך המסלול הנפלא הזה ישנם עקומות חדות, עליות, מורדות, כבישים מהירים ואף כבישים עירוניים, שלטי הנחייה, שלטי אזהרה, צמתים, כיכרות, פסי האטה, עצירות ועוד אינספור נתיבים אשר כל אחד מהם לוקח אותנו ליעד אחר. אחד הדברים אשר עזרו לי להיכנס בבטחה אל נתיב מסוים אשר יועד להוביל אותי ליעד מסוים או למטרה כלשהיא, הוא לראות את המהלך הבא שלי כצעד לטווח הרחוק. לפני כמה חודשים ישבתי לי בחוף הים עם מס' חברים כשבמרחק חמישה מטרים מאתנו, ישבו ארבעה בחורים בשנות השלושים לחייהם שדיברו על עיסוקם בחיים אך בעיקר דיברו הם על מס ההכנסה שמידי חודש "מזיין" להם כהגדרתם את הכיס בכמה מאות שקלים. את השיחה ניתב בחור "נכה" (הלוואי עליי הנכות שלו) אשר נפגע בתאונת דרכים ואשר סיפר כי הוא מרוויח שכר של 4,500 ₪ נטו ממקום עבודתו, ועוד 1,700 ₪ מן המוסד לביטוח לאומי וזאת בשל נכותו שנגרמה כאמור מאותה תאונת דרכים מצערת. בהמשך הוא ציין שאם ירוויח שקל אחד מעל אותם 4,500 ₪ - תקוצץ קצבתו מן המוסד לביטוח לאומי ברמה כה גבוהה ש-למה לו להתאמץ בכלל כל עוד הוא יכול "לדפוק" את המדינה. כך התרברב בגבורה לא מבוטלת בפני חבריו. ישבתי ושמעתי את אותו בחור ולבי נתמלא רחמים כלפיו. באותו הזמן בו הוא "דופק" את המדינה הוא גם "מזיין" לעצמו את עתידו בכך שכל חייו יישאר תחת אותה מדרגת ה- 4,500 ש"ח. גם אני חייתי זמן מסוים מקצבת הביטוח הלאומי, אך כאדם אחראי ועם מעט חכמת החיים שהספקתי לרכוש עד אז, הבנתי שאם לא אוותר על אותה הקצבה בטווח המיידי, "אתקע" כל חיי עם הכנסה זעומה ומגוחכת שהיתה לי בזמנו מעבודתי - בטווח הארוך. אין שום ספק שהפגיעה היא מיידית ולעיתים אף כואבת, אך עליכם לזכור שבשביל להגיע למאה , צריך להתחיל מאפס, ואותו הוויתור שנראה כואב בטווח המיידי - ישתלם לבסוף ובענק - בטווח הרחוק. היום אני משתכר די יפה ממקורות פרנסתי, אך אסור לשכוח שכל זה לא היה מתאפשר אלמלי הויתור הכואב על אותה קצבת מדינה זעומה. במקרה הנוכחי מדובר היה ב"הקרבה חומרית" אך הדבר נכון לגבי שאר מהלכים אותם הנכם מתכוונים לעשות בחייכם. עליכם להבין שבעולם בו אנו חיים אין מתנות חינם ועל מנת להגיע להישג מסוים, ייתכן ותאלצו לוותר על דבר אחד או שניים בכדי להגיע למקום או למטרה אשר הצבתם לעצמכם. ובאשר לאותו רברבן מחוף הים ? מן הסתם ולאורך כל חייו הוא ימשיך להתרברב באוזני חבריו איך מידי חודש הוא ממשיך "לזיין" לעצמו את החיים. וותרו היום וצרו את השינוי של יום המחר ! ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
טקס הנישואין - המהות האמיתית : לפני מס' חודשים, בעודי שב מהרצאה בצפון, יצא לי להאזין במקרה לתוכניתה של פסיכולוגית ידועה. לשידור עלה בחור בשנות ה- 30 לחייו שסיפר על נישואיו הקרובים לבחירת לבו, על ההכנות הרבות לקראת ערב החתונה כמו גם על ההתרגשות הרבה בה הם נמצאים. לאחרונה הם מוצאים את עצמם בוויכוחים בלתי פוסקים על מקום האירוע, התפריט שיוגש, עיצוב ההזמנות, הדי.ג'יי, התאורה, האפקטים, ועוד... מס' שניות לפני שנאלצתי לסגור את מקלט הרדיו ולמהר להרצאה הבאה שלי, עוד יכולתי לשמוע אותו מספר ששמלת הכלה שזוגתו ראתה מגיעה ל- 16,500 ₪ שלא לדבר על המאפרת, מעצב השיער, ועוד... לאחר יום ההרצאות הזה ובדרכי חזרה לאילת יצא לי לחשוב על שבועת הנישואין אשר זוגות נשבעים זה לזו ביום חתונתם. האם הם באמת קשובים למילים של הרב ? האם החתן באמת מבין את המשמעות מאחורי הקדושה הטהורה הזו ? האם הם עצרו לרגע ושאלו את עצמם לשם מה באמת התכנסנו כאן הערב ? יש משמעות עצומה מאחורי כל מילה ומילה הנאמרת באותו טקס הנישואין, הצרה היא שבעולם חומרי כשלנו, יותר ויותר זוגות עסוקים ב"מה יגידו האורחים ביום שאחרי" ולא באמת בעצמם. הם עסוקים ביצירת הרושם על האורחים, בכך שחתונתם תהיה "חתונת השנה" ובעוד דברים חסרי משמעות ופה בעצם הטקס הזה מאבד את מהותו. אתם באים לטקס הזה בראש ובראשונה על מנת להינשא. הקשיבו למילים שבקדושת הנישואין, היו ערים למעמד בו הנכם נמצאים, אתם נשבעים הערב את שבועת הזוגיות, את שבועת האמונים, האושר, המסירות, הכנות, האהבה....יש יותר טהור ופשוט מזה ? אם תרצו או לא, הטקס הזה יחלוף כהרף עין, בשנייה אחת בודדה. אז תנו כבוד וערך לשנייה הזו. במקום שהיא תעלה לכם ביוקר, חסכו את הכסף לירח דבש במקום חלומי, להשקעות עתידיות בקן המשותף שלכם, להגשמת חלומות משותפים, לדירה, ריהוט, אולי תכנית חיסכון לגוזלים שיבואו. ישנם המון דברים אליו תוכלו להפנות את הכסף, דברים בעלי ערך רגשי ורוחני שיכולים להסב אושר לשניכם. חסכו מעצמכם הוצאות מיותרות וזכרו שהאירוע הזה הוא קודם כל שלכם ורק לאחר מכן של האורחים שלכם. בא לכם להרשים ? סבבה....אבל עשו זאת בפרופורציות הנכונות ואל תכניסו את עצמכם לחובות שיישארו הרבה יותר זמן מארבע השעות בהן באתם בברית הנישואין. והעיקר, שיהיה במזל. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
הומור - התבלין היותר טוב שברא האל לרשות האדם כאשר השלים את מלאכת הבריאה : אין זה סוד שנכות פיסית מכל סוג שהיא, גוררת אחריה נכות פסיכולוגית שהשלכותיה על המצב הנפשי בו אנו שרויים יכולות להיות לעתים הרסניות. הנכות הפסיכולוגית ממנה סבלתי עד המהפך שחל בחיי החלה בגיל מאוד צעיר. איני יכול לשכוח את האצבע המושטת בגן הילדים, את הלחשושים בין התלמידים עם היכנסי לכיתה, את הלגלוגים החדים והפוגעים בהפסקות ועוד דברים לא סימפטיים במיוחד. חלק מאותה נכות פסיכולוגית נבע בין היתר מחוסר יכולתי להשתתף באותם משחקי ילדות אשר מעצבים את אישיותו ומעמדו בחברה של ילד מתבגר. אני זוכר את צהלות הילדים בעת משחקי התופסת, המחניים, המחבואים, הכדורגל, כדור הסל, ושאר המשחקים שהיו בזמנו ולמרבה הצער חלקם הגדול נעלם מן העולם עם היכנסה של הטכנולוגיה אל חיינו. אם ילדי שנות השבעים נהנו מקלאס, ארבע מקלות, חמש אבנים, גוגויים, גולות וכו'.... הרי שילדי שנות האלפיים "נהנים" ממשחקי מחשב, תקשורת סלולארית, ושאר הנאות חומריות אחרות שלדעתי מפחיתות במידה ניכרת את כושר התבטאותם הפיסי ואת ה"אני העצמי" שלהם. בגיל מאוחר יחסית ובשיאה של החדרת המודעות העצמית אל חיי, גיליתי שהומור בכלל והומור עצמי בפרט, יכול לחולל מהפך מדהים אם זה בחיי האישיים ואם זה בחייו של כל אדם. ככל שצחקתי על הנכות שלי כך שיפרתי את איכות חיי ומצבי הנפשי הלך והשתפר ללא היכר. במשך העשור האחרון הפך ההומור לחלק בלתי נפרד מאישיותי והוא תורם לי רבות כמרצה, כחבר, כבן זוג, כעמית לעבודה ובכלל – כאדם. ישנם עשרות סיפורים הקשורים בהומור הפנימי המעט "מופרע" שלי, אחד מהם, קרה לי לפני זמן לא רב : לפני מס' חודשים, בעודי מחנה את הרכב במקום חניה המסומן כ"חנייה לרכב נכים", עוד בטרם הספקתי להרים את בלם היד, פתאום אני שומע נקישות חזקות על חלון דלת הרכב ומאחוריהן עומד איש בשנות ה- 40 לחייו, זועף וזועם על כך שאני חונה את הרכב ב"חניית נכים". אני לא מספיק לעכל את המתרחש פתאום הוא מתחיל לצעוק לי "הלו, זו חניית נכים .... " , והוא בשיא הטירוף ממשיך וצועק : "אתה שומע אותי, זו חנייה של נכים, סע אחורה...", ואני בהלם טוטאלי שהרי ו"תג נכה" מוצמד על שמשת הרכב הקדמית, פשוט מנסה להבין מה עובר עליו לכל הרוחות, והוא עדיין בשלו, בהתקפת עמוק, צועק לעברי שוב ושוב : " זו חניית נכים פה, בחור ... ", מקיש בחוזקה על השמשה ולא מרפה. בשלב הזה כבר הווריד המרוקאי שלי בצבץ מהמצח, יצאתי מהאוטו וצעקתי לעברו : "אתה יודע מה...כל הנכים על ה....שלי" ... הבחור קלט לרגע את הסיטואציה, זיהה שמולו עומד בחור מעט מוגבל, דפק 180 מעלות והתחפף מהמקום. אחדים מביניכם יראו את האירוע כמביך, אחרים יצחקו, אחרים אולי יכעסו ויתרעמו על אותה התבטאות, אחרים יחשבו שאני מטורף לגמרי. איני יודע מהי דעתכם, אבל אני כן יודע שאני נהנה מה"שריטה" הזו כל יום מחדש. האם בעיותיכם האישיות גדולות כל כך ? אולי כן, אולי לא, בכל אופן, אם תעזו ותחדירו אל חייכם מעט הומור אישי (במיוחד על מצבכם ה"עגום") - אני בטוח שאיכות חייכם תשתפר ללא היכר. האמינו לי, מילה של צולע. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
הקשיבו לגופכם : לפני מס' שבועות הרצאתי באזור המרכז, היתה זו הרצאה בשעת ערב מאוחרת יחסית ולאחר יום ארוך ומתיש שהחל בשעת בוקר מוקדמת. יומי נפתח במקלחת מרעננת, גילוח, רבע שעה של מדיטציה, מנת דגנים משביעה ונהיגה בת ארבע שעות מאילת הרחוקה לכיוון מרכז הארץ. עם הגיעי לכפר סבא ולאחר דקות ארוכות של פקקים מעצבנים, נפגשתי עם ידידה יקרה שליוותה אותי לביקורת רפואית אותה עברתי באחת ממרפאות החוץ של קופת החולים בה אני חבר. כבר אז, באותן דקות בהן המתנתי בסובלנות לתורי, גופי אותת לי שעליי להעניק לו מנוחה קצרה, אבל לא שעיתי לבקשתו ולאחר הבדיקה המשכנו לארוחת צהריים מאוחרת ברעננה. השעה היתה 17:30 וההרצאה תוכננה ל- 20:00, לאחר דקות פקוקות שנמשכו כנצח הגענו לבסוף לביתה של ידידתי, התקלחתי בשיא המהירות ורק בסביבות השעה 19:00, יצאנו לעבר מקום ההרצאה. אל הרצאה אכן הגעתי בזמן אבל גופי הספיק לספוג מנה גדושה של עייפות ותשישות וחשתי שלא הייתי במיטבי. לא הייתי מרוכז, הדיבור שלי לא היה רהוט, חזרתי על דבריי יותר מהמתוכנן והתחושה עמה שבתי לבית ידידתי היתה שאכזבתי הן את עצמי והן את אלה שבאו להרצאתי. המשובים שקיבלתי בסיום ההרצאה כמו גם מס' מיילים שקיבלתי ימים ספורים לאחר מכן היו טובים וחיוביים, אך בתור אדם ששואף לשלמות חשתי תחושת החמצה, חשתי שהקהל שלי לא קיבל את הכלים אותם הוא היה אמור לקבל. הערב הזה סיפק לי תבונה יקרה : לא משנה היום הלחוץ שפוקד אתכם, לא משנה כמות הפגישות שיש לכם, לא משנה כמה זמן אתם שורפים בפקקים, לא משנה כמות הניירת המונחת על שולחנכם, עליכם להיות קשובים לגופכם ולכבד אותו. באותו יום למדתי שיעור מאוד חשוב משום שמעבר לעובדה שלא כיבדתי את גופי אלא שאפילו בגדתי בו. המעט שהוא דרש ממני היתה שעה קלה של מנוחה, שעה שבה אמור הייתי להניח ראש על הכר ולאפשר לתלאות היום לחלוף כאילו לא היו. אין לי ספק שלו הייתי קשוב לצרכי גופי, הייתי מגיע להרצאה נינוח, רענן ומרוכז. לימדו להקשיב לגופכם, לקרוא את איתותיו, לפרש את סימניו. עייפות, נקע, שבר, כאב ראש, סחרחורת ועוד דברים לא נעימים, כל אלו הן תוצאות של חוסר קשב פנימי אשר פורץ החוצה כסימפטום פיסי. האטו, הרפו מהמתח, הרפו מהמרוץ שהחיים מכתיבים לכם, מצאו דרכים יעילות להירגע גם אם תהיה זו שעה תמימה במהלך היום, צאו לפארק הקרוב, התהלכו יחפים על המדשאה, הניחו ראש על המרבץ הירוק והתרווחו בנוחיות, האמינו לי שחלקו השני של יומכם יראה אחרת להפליא. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
על המלחמה בצפון ועל פרופורציות : המלחמה הארורה שנסתיימה לאחר הסכם הפסקת האש, גבתה קורבנות רבים והותירה הורים שכולים, אלמנות, יתומים ועוד עשרות משפחות הנושאות עמם כעת צלקות נפשיות כואבות שייקח להן שנים ארוכות עד שיגלידו (אם בכלל). חלק לא מבוטל מאותם לוחמים שחזרו משדות הקרב, יישאו עמם טראומות כאלו ואחרות אשר ישפיעו על ההווה כמו גם על עתידם עת חזרתם לשגרת יומם. הפצועים שבהם (ובנוסף לפצעי הנפש), יצטרכו להתחיל תהליך שיקום פיסי איטי וארוך על מנת לאפשר לגופם להחלים באופן מלא (במקרה הטוב). באמצע החיים, בזמן שמטרות נרקמות, שאיפות מתממשות, חלומות מתגשמים, יעדים מוגדרים - באה לה המלחמה וללא שום הודעה מוקדמת, גודעת באכזריות את שגרת היום. אני חושב על אותה סטודנטית שחלמה על טיול משותף בנפאל עם אהובה כשישתחרר, על הכלה הטריה שנשארה אלמנה בעוד החלום על הקן המשותף במושב נמצא בשלבי בניה, על האלמנה שנמצאת בחודש השמיני להריונה ואשר בתה תיוולד מבלי להכיר את אביה, על החבר ששלשום קנה טבעת נישואין לחברתו שנהרגה עת פגיעת טיל הנ"ט בנגמ"ש, על האימא שדיברה רק אתמול עם בנה והבטיחה לו את הדג החריף של ערב שישי, על האחות שלפני שעה קלה קיבלה הודעת sms מאחיה הטייס, "אנחנו ננצח" הוא כתב לה, על התרמילאי שרק לפני חודש חזר עם חברו מטיול במזרח ועכשיו הוא מלווה אותו בדרכו האחרונה, אני חושב על כל האנשים הכואבים שהתייפחו על קבר יקירם בשיאו של מסע הלוויה, נזכר באנשים המגיעים להרצאותיי ואשר חולקים עמי את בעיותיהם האישיות ופתאום הכול מתגמד אל מול הצלקות שמותיר אחריו השכול. ההתגמדות הזו הובילה אותי אל המסקנה הבאה : לא משנה אילו בעיות יש לכם, לא משנה מהי הצרה הפוקדת כרגע את דלתכם, לא משנה מהו ה"תיק" שפתאום נפל עליכם, למרות ה"עונה הגשומה" המלווה את הרגשתכם, קחו את הדברים בפרופורציות הנכונות. זכרו תמיד שאצל המשפחה שגרה בסמוך לביתכם הבעיות הן הרבה יותר גדולות, הרבה יותר משמעותיות והרבה יותר כואבות. לא שזה אמור לנחם אתכם אבל זה בהחלט מציב גבולות חדשים לכאבכם האישי. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
על יום האהבה מצד אחד ועל קינאה, גינוי, וצרות עין מצד שני: את קשריי הרומנטיים התחלתי לנהל בגיל מאוחר יחסית וזאת עקב הנכות הפסיכולוגית אשר כלאה אותי מאחורי סורג ובריח. מרוב שהייתי עסוק ברחמים עצמיים ובעצם היותי קורבן, שכחתי בעצם את זכות הבחירה שניתנה לי ביום בו נולדתי, הזכות לקחת אחריות, לבחור באהבה, באושר, בשמחה, בחיוניות, ברוגע ובשאר דברים טובים ויפים. עד גיל 24 ומדי שנה עם בואו של ט"ו באב, הייתי מתמלא עצבות ודכדוך וזאת לאור העובדה המצערת שטרם הצטרפתי לאותם זוגות מאושרים אשר מביעים את אהבתם בצורה מיוחדת ונפלאה. שדרי הרדיו לא חדלו מ"לפזר מלח על פצעיי" בהשתתפותם הלגיטימית והכול כך טבעית באותו חג של האוהבים. "שלח לה פרחים", "הקסם אותה ברומנטיות", "הקדש לה שיר", "קנה לה בייבי דול" ועוד סלוגנים כאלה ואחרים - רק עוררו אצלי כל פעם מחדש את השאלה .... "מתי יגיע תורי לעזאזל ?!" החל מגינויים והחלפת תחנות וכלה ב"הילולי קודש" של כל אותם שדרי הרדיו, כך בחרתי להתמודד ולגנות את אותו יום "מזופת" (בלשון המעטה). במשך שנים לא הבנתי את העוול שעשיתי לעצמי בכך שלא יכולתי לסבול את אותו היום שרק כאשר אתה בודד, אתה מרגיש באמת ובתמים את המועקה שהוא מקרין. יום אחד יצא לי להרהר באותו יום אהבה שחוזר מדי שנה והרי לכם הדבר אותו גיליתי על עצמי בפרט ועל בני האדם בכלל : לבני האדם יש נטייה לגנות את הדבר שהם חושקים בו אך אינם מצליחים להשיגו. כך גם אני שדיי בטיפשות אני חייב לציין - גיניתי את אותו היום הנפלא, את אותה האהבה שאין יותר יפה ממנה כאשר היא כנה, יציבה ודו סטרית. לאחר אותה ההבנה ועם בואו של יום האהבה שהגיע יומיים לאחר מכן, שלחתי 2 זרי פרחים מדהימים - האחד לאימי אשר גרה בחיפה והאחר לחברה טובה אשר בקסמיה הובילה אותי אל אותה מסקנה אודות הרגלם המוזר של בני האדם בדבר ה"גינוי". וכעת לפואנטה : אם עד לאותו היום גיניתי, רגזתי ו"שיבחתי" את אותם שדרי הרדיו שבסה"כ העניקו מרקם נוסף לאותו יום מיוחד - הרי שלקחתי לעצמי פסק זמן ושאלתי את עצמי....את מה אני בעצם מגנה ? אם אני מגנה את הדבר בו אני חושק, האין הנני מבקיע גול עצמי לרשתי שלי ? התשובות לא אחרו להגיע והביטוי להם הסתכם באותם זרי פרחים שהסבו לי אושר ועונג מיוחד במינו ואשר אפשרו לי להשתייך לאותו כפר אהבה גלובלי. מסקנה : דכאו את הקנאה וצרות העין, הם הגורם מס' 1 למחלות נוראיות כגון : אולקוס, מיגרנה, סרטן וכו' ... לימדו לפרגן לילדים שלכם, לבן זוגכם, למנהלים שלכם, לעמיתים לעבודה. שמחו בשמחת האחר בין אם השיג הוא הישג חומרי או השיג הוא הישג רוחני משום שביום מן הימים, אותו ההישג יחלחל לעולמכם וימלא אתכם באותו האושר שחש כרגע עמיתכם אשר בסה"כ רצה לחלוק עמכם את שמחתו. חדלו מלגנות את הדבר בו אתם חושקים. ברכו את אלו שכן השיגו את שטרם השגתם, קחו חלק בשמחתם, פרגנו, חושו את האושר המציף אותם כאילו מדובר באושרכם הפרטי, רק כך תזמנו אל עולמכם את הדבר בו נפשכם חפצה. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
כוחה של "מקריות" : בחיים כמו בחיים, דברים לא קורים סתם כך. אני בהחלט מאמין שלכל דבר שקורה לנו - יש משמעות, צריך רק למצוא אותה, לנתח אותה ולהפוך אותה לתועלת האישית שלנו. אני רוצה לספר לכם על הדרך האישית שלי, בדרכי אל אולמות וכנסים, על הדרך שעברתי עד שהגעתי להנחות את ההרצאות והסדנאות שאני מעביר : לפני 4 שנים בערך, טיילתי בתאילנד עם חבר טוב. טראקים, חופים ציוריים, מקדשים, האדיבות של התאילנדים, האוכל הפשוט, הפירות הטרופיים, כל אלו שבו אותי בקסם המזרח. ערב אחד, באי קסום בשם קופיפי, מצאנו את עצמנו יושבים 10 חבר'ה ומנהלים שיחה על החיים. כל אחד סיפר על עצמו, מאין הגיע ולאן הוא הולך, סיפר על העבר, ההווה, העתיד, על מטרות, יעדים, וחלומות. כאשר הגיע תורי וממש מבלי לשים לב, ריתקתי במשך חצי שעה את הסובבים אותי. עם סיום דבריי, פנתה אליי בחורה בשם פביאן שעבדה בזמנו במערכת ידיעות אחרונות, וביקשה שאגיע אליה למשרדי המערכת עם שובי לארץ. חודש לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב מול עורכת העיתון, מרתק אותה למעלה משעה ומספר את סיפור חיי. שלושה שבועות לאחר מכן התפרסמה הכתבה וכעבור יומיים, הגיע גל עצום של הדים ופניות תומכות להפוך את הסיפור הזה להרבה יותר מעוד חשיפה עיתונאית. היה לי ברור שאני נכנס לתקופה לא קצרה של כתיבת תכנים, מצגות, עריכת החומר בצורה מעניינת, עריכת סאונד מוזיקלי למצגות עליהן חשבתי, שילוב של הומור על מנת להשאיר את הקהל ערני, וכך בעצם התחלתי את דרכי כמרצה. התגובות היו מדהימות, יותר ויותר פניות, יותר ויותר קריאות נרגשות אשר גרמו לי להבין שאין כאן סתם סיפור, יש כאן שליחות מקודשת, שהפכה, הופכת, וכולי תקווה שתמשיך להפוך את עולמם של רבים וטובים. לפני מס' חודשים ומאחר וזמן היה עבורי מצרך יקר, חיפשתי אחר מנהלת יחסי ציבור אשר תהה אחראית בין היתר על שיווק הרצאותיי. נפגשתי עם לא מעט נשים אשר זיהו כמעט מייד את הפוטנציאל העצום הקיים כאן, אבל רובן ככולן התייחסו למפעל חיי כהזדמנות נפלאה לעשיית רווחים, מה שנכון במידה מסוימת אבל נגד את עקרונות השליחות עליהן ביססתי את תרומתי לחברה. שבת חורפית אחת ישבתי בחוף הים עם חבר יקר אליו חברה ידידה העונה לשם אורלי אידו. לאחר היכרות קצרה התרשמתי לטובה מהדמות שזה עתה נקראה אל חיי, סיפרתי לה על עיסוקיי ואף שלחתי לה במייל את מצע הרצאותיי. לאחר יומיים קיבלתי ממנה טל' והיא הביעה נכונות להיפגש. היא הרחיבה על עיסוקיה ועל סדנאות ההומור שהיא מנחה וביקשה למסור את פרטיי לריס פריבר, אשת שיווק ודיילות אשר מארגנת בין היתר הרצאות למוסדות, כנסים, אירועי תרבות, ועוד... שבועיים לאחר מכן קיבלתי טל' מאותה בחורה שממש "במקרה" זומנה ע"י אותו קדוש היושב במרומים וקבענו להיפגש. לאחר חצי שעה תמימה של קפה והתעניינות במצע שלי ומבלי שתהיה נוכחת ולו פעם אחת בהרצאותיי (אחרי הכל איש שיווק טוב חייב להכיר את המוצר אותו הוא מוכר) - סגרנו הסכם התקשרות. כששאלתי בתמיהה האם לא ראוי קודם שהיא תגיע להרצאה אחת או שתיים, היא נתנה לי את התשובה היותר יפה שיכולתי ואולי אף ביקשתי לשמוע...."איך שלחצנו ידיים ידעתי שגם הפעם אני יכולה להסתפק באינטואיציה שלי בלבד....לחיי התחלות חדשות". שיתוף הפעולה בינינו נשא פרי ואף הלך והתעצם. הטלפונים, הפקסים, המיילים, והתגובות הטובות שהצטברו, רק הוכינו לנו ש"מקריות" כמו "מקריות" – אינה קיימת בבית ספרינו. מה שאני הולך לומר כרגע אולי יישמע לכם מוזר, אבל תוך כדי העיסוק במודעות עצמית, תוך כדי המגע עם הקהל, כאשר אני שב מהרצאה וקורא את המשובים החמים שאני מקבל, אני מבין שאולי היה "שווה" להיוולד נכה, אולי הייתי חייב לעבור את שעברתי בחיי ולו רק בכדי להביא את סיפור חיי ובכך להשפיע ולשנות את קו המחשבה של רבים וטובים. מסקנה : בחיים כמו בחיים, דבר אינו מקרי. התבונה היא לחבר את היריעות, למצוא את המשמעויות, את הצטלבות הדרכים ואת עומקם של הדברים אשר נקרים אל חייכם במן "מקריות" שכזו. דרכי "המקרית" אל אולמות וכנסים היא רק אחת מיני רבות. על צמתים משמעותיות נוספות אליהן הגעתי בחיי לגמרי "במקרה" תוכלו לשמוע בהרצאות ובסדנאות אותן הנני מעביר. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון : לפני ימים אחדים התארחה אצלי ידידה יקרה. חלק מהאירוח כלל טיול בהר יואש, הר המתנשא לגובה של כ- 734 מ' ואשר משקיף על כל המפרץ התכול והמדהים בו נתברכה עיר התיירות של ישראל. בחרנו להחנות את הרכב כ- 300 מ' מפסגת ההר למרות שיכולתנו לזנק בעליה באופן ממונע, ולעלות את העלייה התלולה ברגל. ככל שטיפסנו יכולנו להבחין ברוחות החזקות שהלכו והתגברו ובבורות לא מבוטלים שהלכו והתרחבו עם השנים ואשר חרצו את כביש האספלט המוביל אל הפסגה. את המשך המסלול ליוו אבנים חלקלקות שהיקשו את הטיפוס, מהמורות להן היינו צריכים להקדיש משנה זהירות, עליה שהלכה ונעשתה יותר ויותר חדה וסחרחורת קלה אותה הרגישה חברתי במהלך הטיפוס. 50 מטר מהפסגה, עצרנו את הטיפוס על מנת לנוח מעט ואז חווינו דבר בעל מסר מדהים ורב עצמה. ממש כמו הדרך אל פסגת ההר כך גם החיים, רצופים במהמורות, במכשולים, בעליות תלולות, בירידות מתונות, ב"נפילות" לא מעטות ובנסיקות מחודשות. החיים כמו החיים הם כביש ארוך ואין סופי שלאורכו עקומות חדות, כבישים מהירים, כבישים עירוניים, שלטי הנחייה, שלטי אזהרה, צמתים, כיכרות, פסי האטה, עצירות ועוד אינספור נתיבים אשר כל אחד מהם לוקח אותך ליעד אחר. הדבר המדהים הוא שכל המהמורות בהן נתקלנו היו חלק בלתי נפרד מהדרך אל הפסגה. בעודנו עומדים שם ומשתהים על התובנה המדהימה הזו, הבנו שאם היינו עוברים את הדרך הזו בתוך הרכב, לא היינו מעריכים כראוי את הנוף המדהים שנגלה לעינינו עם ההגעה לראש ההר. מסקנה : ייתכן ואדם המגיע לפסגת ההצלחה מבלי לעצור בדרך ולהעריך את מה שעבר – יגלה במוקדם או במאוחר כי הנוף שם למעלה אינו כל כך מזהיר כפי שחשב. רק אדם אשר עצר, הביט, נפל, נחבל, למד, הפנים, עמד שוב על רגליו והמשיך במסעו אל עבר היעד אותו הציב לעצמו, רק אדם אשר העריך את המהמורות וחווה על בשרו את צריבתן - רק הוא ייהנה מהמעמד אליו הגיע בזכות ולא בחסד, בקושי ולא בקלות, ביזע כפיים ובמאמץ רב. עם אותן התבונות עמדנו במשך דקות ארוכות, נפעמים מיצירת המופת של האל, מהטבע, ההרים, הגוונים, מהמיזוג הנפלא של חום וכחול, מעוצמת הבריאה, מהרוחות שנשבו במלוא העוצמה, מהחיים, החיים היפים שכל כך דומים באופן פיסי לחיי הרוח ולמה שהם מזמנים לנו במרוצת השנים. נפילה היא לא בהכרח סימן לכישלון, ראו בה כעוד שלב שעליכם לעבור בדרך אל ההצלחה. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
יש לכם את עמוד השדרה שלכם – שימרו עליו : כאשר אתם כבר נוקטים עמדה ומחליטים לעשות את השינוי שאתם כל כך מייחלים לו, זכרו תמיד שיש לכם את עמוד השדרה שלכם. האמינו בעצמכם ובייעוד שהצבתם לעצמכם, התרכזו במטרה והתעלמו מ"רחשי הרקע", ולפני שאני נוגע במושג "רחשי רקע", אני רוצה לספר לכם סיפור נחמד שקיבלתי במייל לפני מס' חודשים : "האגדה מספרת שלפני המון שנים, בארץ רחוקה, התקיים מרוץ צפרדעים אל עברו של המגדל הגבוה בכפר. המון ספקות היו בדבר היכולת להגיע אל ראש המגדל הנטוש, לפיכך ניגשו לתחרות רק שלושה צפרדעים. לאחר שריקת הכרוז החלו הצפרדעים בריצה קדחתנית לעברו של המגדל, כשמכל עבר נשמעו הדי הקהל שבמקום להריע ולעודד, רק פקפק והמעיט ביכולתם של הצפרדעים להגיע לראש המגדל ולזכות בפרס המיוחל. צפרדע מס' 1 החלה לקרטע ולהתעייף בעיקר לאור צעקות הבוז של הקהל. צפרדע מס' 2 הגיעה אמנם לאמצעו של המגדל הגבוה אך החליטה לפרוש מאחר והפנימה את לגלוג הקהל שהפר במידה לא מבוטלת את יכולתה הפיסית והנפשית. רק צפרדע מס' 3 התעלמה מהערות הקהל, התרכזה במשימתה וזכתה לבסוף בפרס המיוחל. שעות ספורות לאחר מכן התברר שהמנצחת היתה חירשת." איך זה מתקשר לעמוד השדרה שלכם ? .... אגיע לזה בעוד שתי "קטנות". מזה זמן רב שאני צמא לשינוי בחיי בעיקר בתחום המקצועי. כבר למעלה מ-10 שנים שאני עוסק בעולם הנה"ח, 10 שנים של מאזנים, דוחות כספיים, שכר, תזרימי מז', ניתוחים פיננסים ועוד... מאז ומתמיד הצטיינתי בעבודתי ואף זכיתי למס' רב של שבחים המקוטלגים בתיקי האישי. בונוסים ניתנו כאות הערכה, הטבות לא מעטות נספחו לשכרי כאות הוקרה על התמדתי ומסירותי למקום העבודה. הקידום אף הוא לא איחר להגיע ולמקצועי העיקרי נוסף תואר משנה אשר הפקיד אותי למנהל הבטחת האיכות של החברה בה עבדתי עד לפני ארבע שנים. המעמד הולם, השכר בהחלט קורץ, אך אין די בכך על מנת שאומר בלב שלם שאני נהנה מהמקצוע בו בחרתי לפני לא מעט שנים. למעשה אני מת מבפנים בעוד שאני יודע שאני יכול להצטיין בתחומים אחרים כמו אלו שניקרו אל עולמי ממש "במקרה" (ההרצאות, ההדרכות, והסדנאות בנושאי מודעות אישית). הסטטיסטיקה מרמזת שכמעט 90% מאוכלוסיית העולם הולכים מדי בוקר אל מקום עבודתם רק מתוך ברירת מחדל ומתוך מחויבות קודמת לדברים כגון משכנתא, חינוך הילדים, הוצ' המחייה ושאר עניינים אחרים. 10% כן קמים מדי בוקר עם חיוך רחב ועושים פעמיהם אל עבודה המסבה להם עונג והנאה. אז נכון שאני עם הרוב, אבל אני לא מוכן להתנחם בכך. החל מהיום בו התחלתי להאמין שיש לי זכות מלאה לחצות את הקו אל עבר אותם 10% שכן נהנים מעבודתם ומפרי עמלם – נולדו ההרצאות שהולכות ומתרחבות עם הזמן, כמו גם סופחות אליהם עוד נושאים אותם למדתי בחיי ואשר נגזרים מאותה "נכות פסיכולוגית". החזון שלי הוא לעבור כאמור ובאופן מוחלט אל אותם 10% וזאת למרות הפקפוק של לא מעט אנשים אשר רמת מודעותם האישית שונה משלי. ברור לי לחלוטין שאותו פקפוק נובע אך ורק מתוך דאגה לא מעטה ומתוך מחווה טובה של אכפתיות. ברור לי עוד יותר שעולמם הרציונאלי מונע מהם את שאיפותיהם היותר גדולות ובכך הם נשארים עם תחושת הספק. מתוך אמונה ששינויים הם החוק הטבעי של החיים, מתוך ניסיון אישי אשר הוביל אותי להישג חסר תקדים, ומתוך ההשלמה עם המשפט הנבון ש"עדיף טעמו הפחות מתוק של הכישלון מאשר לטעום את טעמו המר של הספק..", מתוך כל זאת אני בוחר ללכת עם תחושת הבטן שלי, עם אמונתי העצומה ביכולת שלי לתרום למען הקהילה ולמען אלו שעדיין כלואים תחת הפחדים היותר גדולים שלהם, אלו שמונעים מעצמם את זכותם הלגיטימית לשאוף, להתקדם, ולהצליח. לא רחוק היום בו אנטוש באופן סופי את הניירת ושאר הדברים השבלוניים המאפיינים כיום את עיסוקי לטובת הדבר אשר מסב לי עונג רב – המגע עם הקהל ושיתופם באותם דברים נפלאים אותם למדתי בבית הספר של החיים. באותו אופן שבו אני מקשיב לתחושת הבטן שלי, כך גם אני קורא לכם ללכת אחר האמונה ותחושת הבטן שלכם. התעלמו מ"רחשי הרקע", מאותם אזהרות ופקפוקים של קרוביכם, אלו עוד מהמורות שיורידו את ביטחונכם האישי בדרך אל אחת ההצלחות היותר גדולות שלכם. שימו פוקוס מלא על המטרה, ובעזרת הנחישות – תכבשו את היעד בסערה. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
אל תהיו חומריים מדי : במהלך הרצאותיי אני נשאל יותר מפעם, האם ניסיתי להגיש תביעה משפטית נגד בית החולים אשר גרם לנכות המצערת שנגרמה לי. לפני 3 שנים בערך, הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים. בין המוזמנים נכח עו"ד מכובד, ולאחר היכרות קצרה הוא שאל אותי האם הוריי ניסו להגיש תביעה נגד בין החולים. השבתי שהוריי מעולם לא חשבו על זה מאחר והמודעות לתביעות היתה בזמנו לא בשיאה, ואני אף משער שהם היו עסוקים בדברים אחרים שהסיטו את דעתם מן התביעה, דברים כגון השיקום הממושך שעברתי, הריצות למומחים, לטיפולים, ולשאר מקורות תקווה, והם בעיקר היו עסוקים בעצמם ובחוסר האושר של שניהם, בכעס, בעצב, במתח, ובחוסר חדוות החיים שליוותה את הזוגיות שלהם. הוא ביקש שאקפוץ אליו למשרד על מנת לבחון את האפשרות להגיש תביעה וכך אכן היה. שקפצתי אליו למשרד לאחר מספר ימים, התבררה לו עובדה קטנה שלא הוזכרה בשיחת ההיכרות שלנו. הוא נדהם לגלות שאני בן 30, וזאת מכיוון שהמראה שלי בהחלט לא מסגיר את גילי. האפשרות להגיש תביעות מסוג אלו ניתנת עד גיל 25 או במילים אחרות – עד 7 שנים מיום ההגעה לגיל 18, ומאחר והגעתי למשרדו של אותו מכובד בגיל 30, הייתי באיחור פושע של 5 שנים. רק לסבר את אוזניי, הוא ציין שסכום התביעה יכול היה לעמוד על כמה מיליוני שקלים. האמת שהייתי בהלם. תנו לי 6 מיליון עכשיו ואני מסודר לכל החיים. לאחר דקה תמימה של שוק מוחלט וגם כעס קל כלפי הוריי, נפל לי האסימון וזו התשובה שעניתי לאותו עו"ד מכובד : "מר איציק היקר...תן לי להמשיך ולקום כל בוקר עם חיוך, תן לי להרוויח את כספי ביושר ומתוך עבודה, להרוויח את לחמי בזכות ולא בחסד, תן לי להגיע לקהל הנפלא שאני פוגש בהרצאות אותן אני מנחה ולהנחיל להם את שלמדתי בחיי, כי מי יודע אם הייתי מגיע להיכן שהגעתי אם אכן הייתי מקבל כספים מתביעה משפטית. אולי הייתי חי היום בסביון בתוך ארמון של חומר אבל עדיין הייתי כלוא תחת המחסומים הפסיכולוגים שפרצתי בזכות אותן תעצומות הנפש. " בבואי להניח על כף המאזנים את העושר החומרי בו יכולתי לזכות אל מול העושר הרוחני בו זכיתי, אני מבין שקיבלתי מתנה נפלאה ששום חומר בעולם אינו יכול להשתוות אליה. המסקנה : לעתים עושר חומרי אינו יכול להקנות עושר רגשי ורוחני. מצאו את הדבר שבו אתם טובים ויצירתיים. לי היתה הזכות להפוך נכות למפעל חיים, להפוך כאב לחיוך, טרגדיה להצלחה. הביטו עמוק בתוככם, אני בטוח שתמצאו שם הר געש של פוטנציאל שמת לפרוץ החוצה רק אם תתנו לו. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------
הפגת חלק מהכאב שבשכול באמצעות טיפת הומור : לפני מס' חודשים, בתום הרצאה מרגשת, ניגשה אליי אחת המשתתפות ואמרה לי את הדברים הבאים : "אני רוצה לומר לך שכאם שכולה, ראיתי סוף סוף איזה כאב נוסף אני מוסיפה על הכאב שכבר קיים, וכל זאת בגלל שבחרתי להסתגר בתוך כאבי האישי. ממש מבלי לשים לב, שכחתי שיש עוד אנשים בחיי הזקוקים לי כאישה, כאם, כסבתא וכחברה. אני מודה לך שבדרך הפיכת הגרוע מכל - להומור, הצלחת להראות לי את האור בקצה המנהרה ומבטיחה לך ובעיקר לעצמי שאני פותחת "מחר חדש" ...." לאחר דבריה אלה היא חיבקה אותי חיבוק אימהי חם ואוהב, נשקה לי על המצח ונפרדה לשלום. אין ספק שלו רק לרגעים כאלה בלבד, שווה להגיע להרצאה מאוחרת לאחר יום עבודה חשבונאי ארוך ומתיש. כאמור, השילוב הנפלא הזה בין סיפור חיים מרגש להומור - יכול לחולל מהפך נפלא אצל רבים וטובים אשר עדיין כלואים מאחורי מחסומי החיים. אין לי ספק שהשכול טומן בחובו כאב עצום על אובדן שהגיע כרעם ביום בהיר. אין ספק שהחזרה לחיים דורשת תעצומות נפש אדירות כמו גם תהליך אישי אשר נפרס על פני תקופה ממושכת. אבל יש שבוחרים לחיות מול הכאב, ויש את אלו שבוחרים לחיות לצד הכאב, להנציח את זכר יקירם אך יחד עם זאת - להמשיך הלאה. אני רוצה לספר לכם את הסיפור ההזוי שסיפרתי באותה הרצאה. יש לי תחושה שממש כמו אותה אם שכולה, גם אתם תזדהו עם הפואנטה שבסוף הסיפור. "עד לאותו "מהפך" שחל בחיי ביום בו מצאתי את עצמי בג'ונגלים בדרא"פ, נהגתי להפנות את כל כעסיי הקשורים בהשלכותיה של הנכות על חיי - על האל שלמעלה. לא פעם מצאתי את עצמי מפנה לבורא עולם את השאלה ..."למה דווקא אני ?" ועוד מס' שאלות חסרי משמעות כמו גם חסרי מענה. היום, כמעט 10 שנים לאחר מכן, ההומור הפך ולקח נתח נכבד מאישיותי וכך אני רואה את "הגעתי לעולם" : עד לפני 30 שנה הייתי "תלוי" , מתנדנד ומשתכשך לי במימיו החמימים אשר במעיין הזרעים .. כן כן ... באותו שק אשכים של אבי. מה לא היה באותו "אוהל בדואי" .... מסיבות אסיד, אורגיות על הבאר, אקסטות רצו שם חופשי עד שבאחד מלילות הקיץ החמים בעיצומה של "אפטר פארטי" - מצאתי את עצמי בתוך סערה סוחפת שהזניקה וגייסה אותי ואת חבריי ללא אחרת מאשר "צייד ביציות" בתולות וחרמניות. לאחר תחרות מותשת (תריאטלון בלשון עדינה) שבה שחיתי, רצתי, התאמצתי והזעתי - זכיתי לבסוף בביצית בתולית ובלונדינית ולשנינו נפתח פרק חדש בחיים .... ההזדמנות לבלות 9 חודשים ב"אי בודד" קסום וטרופי ... ממש גן עדן עליי אדמות. (מפיקי הסדרה "הישרדות" היו עושים מזה מיליונים) החיים ברחם אמי היו נפלאים. החל משחיית בוקר קצרה במי השפיר הנעימים וכלה בהתניית אהבים ... כך פחות או יותר התנהלו אותם חיים באותו מתחם שמילא עד אז את כל צרכינו ... אוכל, שתייה, קינוחים, מתוקים ועוד ועוד .... מדי פעם אף קבלנו הזדמנות להסניף ג'ויינט (תלוי במצב רוחה של אימי). גן העדן הזה הסתיים לו בצהריי יום ה- 20/03/73 לאחר שורה של לחצים ממושכים ולאחר שמי האגם בו נהגנו לרחוץ כל בוקר, נסחפו להם למקום בעל אור בוהק ומסנוור ברמה אותה לא הכרנו עד כה. ועכשיו לפואנטה : שחיתי, רצתי, התאמצתי ואף זכיתי בהזדמנות ליצור חיים חדשים עם נערה בתולית בשם "ביצית", אהבנו זה את זו בטירוף, מצאנו שפה משותפת, התגברנו על מחלוקות כאלה ואחרות ופתאום בא לו מיילד רשלן ותוקע לנו את החיים עם מגבלה אתה אני מתמודד (ודי יפה אני חייב להודות) עד לעצם היום הזה .... מסקנה : גם אם החיים מתחילים כגן עדן ונקטעים באכזריות ע"י הגהנום .... לנו, ואך ורק לנו ניתנת הבחירה אם להישאר באותו גהנום או לעבור חזרה לאותו מקום שקרוב כמה שיותר למה שהכרנו פעם .... לגן העדן." דמיון מופרז או פואנטה בעלת לקח לא מבוטל ? .... אתם תחליטו. ------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף } --------------------------------------------------------

כל הזכויות שמורות לאייל סבג, התפתחות והעצמה אישית ©