אימון אישי, סדנאות, צמיחה אישית, שירים

במשמרות של חולין, לובשת היא מדים לבנים,
מזריקה בריאות לחולים, מנעימה עם חיוך בפנים,
כמהה לימים אחרים, לעולם של תמימות נעורים,
צמאה לדברים הפשוטים, לאנושיות בלי תנאים וחוזים.

אישה של ערכים, על כדור הארץ שומרת,
לוקחת אחריות מנהיגים, לאיכות הסביבה היא דואגת,
סולדת משקרים לבנים, את הצדק תמיד מחפשת,
חולמת לילות ארוכים, לעולם מתוקן היא שואפת.

עומדת על קו החוף, צופה במפרש שבאופק,
אל אהובה המלח שבנוף, קוצבת פעימות שבדופק,
משיטה זיכרונות על המים, מחייכת זמנים של עבר,
מביעה משאלות מול שמיים, מייחלת ריגושים של מחר.

דמותו תמיד תהיה שם, ישמור עליכם ממרומים,
שקיפותו בבנייך טבועים כאן, עדות לחיוך מלאכים,
געגועייך עדיין פועמים פה, מרטיטות נשמות אוהבים,
הישגייך לנצח הומים בו, שמורות לקדושת אלוהים.

חברה יקרה אהובה לי, הדמות עם עיניי המלאך,
מגיבה לשורה ומילה היא, חורטת בי תו מחויך,
משאירה מתיקות מרגשת, מהדהדת למשך שעות,
מותירה נוכחות סוחפת, מחבקת ימים כלילות.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 09/06/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

אהבה, זה כל הקסם

אי שם, בארץ לא כל כך רחוקה,
מצוי היכל של מילים, שורות של תשוקה,
היא מפייטת, מנגנת, מציירת בשקיקה,
חורזת, מפסלת, שוזרת פסקאות לדמותה.

ניתן למצוא שם, כמעט מהכל,
רגש, רעד, זיכרונות של אתמול,
פיות, מלאכים, השתקפות בים כחול,
מתיקות, מליחות, טעימות מן המכלול.

לצד האכזבות, תמיד תדע תקוות,
לצד הנפילות, תפלס היא עליות,
על מזבח כוהנים, מקריבה את עולתה,
על פיסות לבנים, מקדשת היא מנחתה.

מתארת חום של גוף, לוחשת צמרור בליטוף,
מתמסרת בעירום חשוף, מתחממת בחיקו השזוף,
מפשירה קרחונים, רוחצת בפלגי מים,
אגלי זיעה ממתיקה, נשטפת במבול שמיים.

שואפת אהבה, סוגדת לילות לדמותה,
נושפת אנחה, מתעלסת בקרים לתשוקתה,
מחסירה פעימה, מלקטת אסיף של סודות,
מפשיטה נפשה, מוהלת בחושניות אדי נשמות.

בחרתי לאכול, לוותר על הרעב,
למדתי לקבל, להדוף רוחות של סתיו,
נפחת בי אהבה, צבעים חיים של זריחה,
תודה לך יקירה, לעולם אנצור בך פריחה.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 07/05/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

אלונה אומרת

אלונה אומרת תודה,
זה סימן שנגעת בלבה,
אלונה לוחשת חיבה,
זה סמל לאות הערכה,

אלונה חושפת חיוך רגיש,
את הלילה סוגרת מול ירח סמקני,
אלונה מבקשת חיבוק להרגיש,
מתמסרת למילים של כותב ביישני,

היכל מילותיה מחביא אוצרות,
פנינים בוהקות, אבנים יקרות,
לרוב מפרגנת, מפייטת אהבות,
שירים מצטטת, מנפישה משוררות,

ממעיטה בכתיבה, מרבה בתגובה,
חוסכת בקבלה, מועשרת בנתינה,
מבקשת להביע, להוקיר הערכתה,
מנופפת ביציע, מרעיפה אהבתה,

שותפה היא לעצב, ממתיקה דמעות מלוחות,
מרפאה את הכאב, משקיטה סערות מתרגשות,
מחייה פנים חיוורות, מחזירה חיוך אל לחיים,
קשובה ללחישות צועקות, מורידה כוכב מן השמיים,

מבורכת ברגישות, משנתה היא אנושיות,
מבקרת בעקביות, מביעה מילים בהשתוקקות,
שוזרת בנאמנות, מטיבה לפאר דמויות,
עוטפת ברכות, שותפה להגשמת חלומות.

מה אוכל לומר עוד,
כיצד אוקיר לך תודה,
לו יכולתי לתאר פעימה,
מצייר הייתי, את זו שחסרה.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 17/05/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

רונה

ילדת האדמה, החיוך והמגע,

נערת האהבה, החום והתשוקה,

אישה של פריחה, של אביב מלבלב,

ממקדת את אישיותה, ממגרת רגש כואב.

לעתים את סוערת, מבקשת מנוח,

לעתים את אובדת, מחפשת לברוח,

לעתים את כואבת, רוצה רק לשכוח,

לעתים את מוותרת, כמהה לקצת כוח.

מסמנת גבולות, מחברת פיסות של נפש,

מחבקת תקוות, שוזרת מילים רבי רגש,

מתפרקת לתוכך, מבכה לילות של אתמול,

מתכנסת בעצמך, צובעת בקרים עם מכחול.

יודעת ללטף את השקט, בונה בצילו משמעות,

חלקים בך פזורים מלקטת, מנפישה רסיסי וודאות,

תוהה על קנקנו של מפגש, בשתיקה מתרגמת אישיות,

מגלה שוב את עצמה מחדש, מעניקה לאהבתה נוכחות.

מביסה פחדים בגבורה, עוצמת עיניים לחלום,

הודפת רגעים של שגרה, יודעת שיבוא הוא היום,

להתאהב בחיקך יידרש, לחבוק ימים של שלום,

להתערסל בגופך יבקש, להגשים רגעים של שלשום.

לו תוענק לי האפשרות, אקטוף עבורך שם כוכב,

לו תינתן לי ההזדמנות, חיוך ירח אחרוט בך כ-תו,

מודה על משקל של מילה, על חיוך בסרני מבויש,

נושא בלבי עוד תפילה, אל מתיקות שנותייך כדבש.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 26/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

בדמעות שאת בוכה

שוחחתי עמו בליל אמש,

ביקשתי אל משנתו,

שיישלח קרן של שמש,

שיפתח את שערי דלתו,

להעלות מנחה רציתי,

לקיים מצוות תורתו,

להעלים כאב התחננתי,

זועק בהיכל משכנו,

אל גשם מבול של חורף,

אל מנוסה ממכות יבשות,

אל שיטפון מטיח על עורף,

אל בחילה מטיפות מלוחות,

זה כלום את עצמך משכנעת,

הודפת ברק מצמרר,

זו סטירה על פנים שקולחת,

מסננת רעם משקר,

מסלפת את דמותך,

זו הבעה שוודאי תחלוף,

מפשפשת בחיק דעתך,

מתרגמת בשגיאה שפת אגרוף,

מגבסת את גופך,

בעיטות שהפכו חלק מנוף,

חובשת את נפשך,

חבוטה, חבולה, מחפשת מעוף,

ברחובות רטובים שם עומדת,

בכיכרות שוממים מאדם,

ילד של אהבה בך עוטפת,

מטיבה להקריש טיפות דם,

מלקטת חלקי שפיות,

מבכה את שעות האתמול,

מנפישה תמונות ילדות,

מאיירת מילים עם מכחול,

מעבדות לחרות יצאנו,

מכפיה לחומות של תקווה,

משלשלאות כובלות השתחררנו,

מהשפלה לנפש הומייה,

הרימי מבטך אישה,

השילי קליפות של שלשום,

את פנייך שאי מול מראה,

הן ביקשת להתעורר מחלום,

עוד יבואו ימים של חיוך בך,

בם תדעי ליטופים עד אין קץ,

דובדבן שם פורח קורץ לך,

חיבוקך רק רוצה לאמץ.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 16/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

בית התה של מילותייך

זה התחיל בבית התה של מילותייך,

נכנסתי בביישנות, נחשפתי לראשונה לשורותייך,

גמעתי בשקיקה, הגעתי לתגובות אוהבייך,

החסרתי פעימה, ציירתי תווים של פנייך.

כשביקרת אותי לראשונה, על גופך לבשת דגל,

ממחישה עצב במילים, מתמסרת באדיקות לסבל,

זה כואב כך הגבת, מותירה חותם בתולי,

זה המעט שיכולתי השבתי, מדמיין את הדמות שמולי.

ככל שחלפו הימים, ידידות נפלאה התפתחה לה,

סיפורים נשזרו בשירים, זיכרונות על תקופה שחלפה לה,

לו יכולתי להוציא אל האור, קומץ מזערי מהגיגייך,

שורה של גאים שם בתור, חתימות מבקשים מעריצייך.

ביקשת לצייר בי רוח, לצייר בך ביקשתי שלמות,

על חייל שנרקב כתפוח, על משפחות מחוסרי וודאות,

למחול רק רציתי לדעת, לאם שהעניקה חיות,

דם מדמך בו יודעת , מחפש לחייו משמעות.

בכינו לא פעם ביחד, צחקנו ילדות עשוקה,

נאבקים באומץ בפחד, ממתיקים מרירות בשתיקה,

להחזיר אמון רק ביקשנו, להמית שחיתות מעיקה,

משמעות לכנות רק חיפשנו, להחיות אהבה בתשוקה.

נסיכת כוכבים וירטואלית, את נכס לבית הקפה,

זוהרת בהילת הירח, בחיק חיוכו מוצאת מחסה,

מלכת רגשות טוטאלית, עם חיוך ביישני משכר,

בשמי ובשם אוהבייך, תודה על כישרון ממכר.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 13/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

ילדי האלוהים

האם מסוגל תהיה,

להפר את שתיקתך למעני ?

האם נאות תהיה,

להשיב על שאלות בטני ?

האם תוכל להסביר בהיגיון,

את הדמעות שנקוו בעיניי ?

באם אחבוש כיפה לראשי,

האם תשמע לתחינות תפילותיי ?

האם הספיקו הם לחלל את עשרת דיברותיך ?

האם חטאו בגופם הרך, האם הפרו את מצוותיך ?

האם יש צדק אל רחום וחנון, ואם כן, היכן מעלותיך ?

האם בדנה ביקרת, האם ראית את מיטב ילדיך ?

ילדי האלוהים,

שוכבים שם בדממה,

הקרנות וכימיקלים,

את גופם מתקיפים בצעקה,

בתאי סרטן מקוללים,

נלחמים הם ללא רחם,

מלאכים בחלוק מנתחים,

מוח עצם משתילים בשחם.

ראיתי ניצוץ בוהק,

המגיע מתוך עיניים,

הבטתי בחיוך מהפנט,

ביישני, סמוק לחיים.

ביקשתי כל כך לחבק,

להתמסר למגע של ידיים,

ניסיתי עד כלות לחזק,

שיביט ממרומים של שמיים.

בין ייאוש לתקווה,

בין בכי לצחוק,

בין אכזבה לכמיהה,

בין קרחות לצמות ארוכות,

פונה אני אליך,

הלא בי בחרת כשליח,

פרוש את סוכת רחמייך,

ואביב בנפשם שיזכו להריח.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 11/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

עצב מר מתוק

זוכר ימים בהם היית מגיעה עם עיניים מלאות ברק של געגוע וכמיהה,

ימים בהם היינו צוחקים בעצב, קורעים מעלינו עירום לבוש, ומתעלסים במחול של תשוקה,

ימים בהם היית לוקחת את ידי, מובילה אל חדרי,

מעמידה שתי דמויות חבוקות מול ראי, ומוהלת דבר שקרי באמיתי.

זוכר את היום בו לחשת שאני הוא הגבר בזרועותיו תרצי למות,

היום בו הודית על שהענקתי לחייך משמעות,

היום בו עמדנו שם מחובקים,

מנהלים שיחה ללא מילים.

מחקנו באומץ פחדים של אתמול,

ציירנו בחשש מחר במכחול,

ביקשת לטעום מתיקות מרה של תפוח,

את אמונותייך, מסרת בשתיקה צועקת אל הרוח.

עזבת משום שנכנעת לעברך,

נסעת בתקווה שתוכלי לברוח מעצמך,

ימים יגידו את ששתקת לצעוק,

שנים יספרו על עצב מר מתוק.

בזמנו כעסתי,

בזמנו לא הבנתי,

היום, עם ריחות ראשונים של פריחה,

אני מודה לך שהיית, ופותח את לבי לאהבה חדשה.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 23/03/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

אחות קטנה

כמה יפית אהובה שלי,

כמה גדלת, בגרת, עיצבת לעצמך זהות,

כמה הטיבו עמך השנים,

כמה השכלת לקטוף הישגים.

הופרדנו שלא מתוך בחירה,

הורחקנו למרות שלא ראינו סיבה,

למדנו למלא כוס עצב בצחוק,

למדנו לקרב געגועים מהדהדים מרחוק.

ביקשנו לגשר על חסכים של ילדות,

למרות הידיעה שאת התשובות לא נקבל בקלות,

השכלנו להתקרב לאחר שנים של ריחוק,

זכינו על אושר בו הוצפנו עם מחיקה של ניתוק.

הזמן הוא מצרך יקר,

כך הדהד לו קול מוכר,

לומד להרגיש את נוכחותך כאן בכפר,

גם אם פעימות לבך פורטות אי שם על מיתר.

מביט בחלונות נפשך,

מתמסר לחוכמתך,

לומד לקבלך,

ומאושר על ההזדמנות השנייה,

לאמצך אל חיקי ולחבקך.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 27/03/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

רעם ביום בהיר

מעולם לא חשבת שצלצול מקוטע יזעזע את עולמך,

מעולם לא שיערת שקול סדוק ימוטט את מרצפות ביתך,

מעולם לא חלמת ששגרת אביב תופר על ידי רעם מחריש אוזניים,

מעולם לא טושטשת על ידי מטר ברקים מסנוורי עיניים.

פעימות לב מהדהדות בחוזקה,

אורות אדומים נחצים בהאצה,

קווים לבנים מתמוססים במחיקה,

צמתים עמוסות, נחתכות בדהרה.

צפיתי בך מבעד לזגוגיות לחות,

צפיתי וכה קיוויתי שישרוד גופו פגיעות נואשות,

מבולבלת, שואלת, תוהה ומפנה אצבע מאשימה,

רוצה לברוח, לברוא מחדש, לפטור נפשך, התמודדות מעלימה.

אין לנו הרבה זמן כך אמרו לך,

זה עניין של דקות, כל שניות ספורות דחקו בך,

ואת, שבזה הרגע חרב עלייך עולמך,

ממאנת להאמין שאיברים חיים יימסרו על פי מילתך.

קרנית, כבד, לבלב וריאה,

רופאים בחלוקים משתילים בזיעה,

נושאת מבטך אל נוכחות של מרומים,

מבקשת שישמור על בנך, שיחבקוהו מלאכים.

מדי פעם את באה לבקר,

מחביאה נפש מיוסרת, מטיבה לשקר,

צופה בהם מרחוק, משתדלת שלא יבחינו,

מהלת מתים בחיים, הצלת את נשמות ילדינו.

שולח לך חיבוק,

מכבד את הסתפקותך בחיזוק,

את מדהימה אם אמיצה,

יפת נפש, אישיות ראויה להערצה.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 28/03/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

נגיעות מלטפות של מחר

ערב ירד,

שוב את לבד,

מדפדפת בזיכרונות נפשך,

חושבת עליו,

מדברת אליו,

חולקת פיסות של יום עם אישך.

צובעת בוורוד, רגעים שהיו,

מאיירת בקפידה, מבטים שיהיו,

מאבקת חדרי נפש, מחייה אינטימיות של עבר,

מפנה מקום בכמיהה, אל נגיעות מלטפות של מחר.

כאיילה אצילה, מפסגה לפסגה מדלגת,

נושאת על כתפך אחריות מדינה, מחפרת על הנהגה מלגלגת.

"שובו תלוי בכם" סוחפת נשיאי עולם, אל כאב משסע של מציאות,

זועקת שתיקה אלומה של לאום, ממחישה בעצב מחיר של חוסר וודאות.

יודעת מקומך, תקוותו האחרונה,

בטוחה שיחזור, יקיים הבטחה נושנה,

חולמת על היום, ישוב הוא אל חיקך,

אל הלמות לב מהדהדת, בה יופיע במפתן דלתך.

אישה אמיצה, את עצמה משכנעת,

אל לילה לבן, את נפשה שוב שולחת,

רק לא להישבר לרסיסים, מתחננת בפני שערי אלוקים,

שבאביב הקרוב, יעשו עמך חסד, ואת תפילתך ימלאו מלאכים.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 30/03/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

חלומות של גוזלים

חלמת להיות ילדה של פרחים,

לרוץ בשדות,

לפרוח כמו כלניות,

חלמת בתמימות על פיות ומלאכים,

לשחק בבובות,

לקפוץ מעל סימני גיר ומרצפות.

בלילה תמים, הוא נכנס לחדרך,

ביקש לא לפחוד, רק רצה ללטף,

בידיים מזוהמות, טימא את היכל מקדשך,

בגופו הגדול, חילל את ארמון קודשך.

חלמת להיות מטיס מטוסים,

לעוף כמו ציפור,

לחצות גבולות ולחקור,

חלמת להשאיר שובל של קסמים,

להיות הראשון שבתור,

לשמש השראה, מספר אחת, המקור.

ביום חורפי וקר, מהדהד צלילו של אבזם,

אב בזעם מנוקר, את נשמת בנו מכלה עד זוב דם,

אגרוף, בעיטה, מכה, סטירה משפילה,

הפכת לשק חבטות, מאפרת נפש, כווייה מכילה.

רצית בנות,

רצית גם בנים,

לחנך למצוינות,

שילכו בדרכי האלוהים,

אז איך לעזאזל, בקלות כה בזויה,

גילוי עריות, הסתרת בעדות גלויה,

הכתמת ערכי מוסר, סילפת אמות מידה,

התביישי לך אישה, חטאייך חמורים מבגידה.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 02/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

מהלכת בין מסדרונות נפשי

נכנסת לחיי ביום הקר ביותר של השנה,

לבשת שמלה ארוכה עם עלים שהזכירו שושנה,

התמסרת לחיוכי, למגע העדין בו ליטפה ידי את ידך,

התמכרתי לנשמתך, לקסם שנשקף מבעד חלונות נפשך.

לימדת אותי את רזיה הכמוסים של האהבה,

הבאת לי לוטוס, שלך הוא לחשת, סמל התשוקה,

היית חורזת מילים, שובה את תשומת לבי,

מלטפת לי שיר, מהלכת בין מסדרונות נפשי.

היינו שלושה כך סיפרת, מסיבה תמימה בצפון תל אביב,

רקדנו, צחקנו, הרמנו כוסית לתחילתו של אביב,

לגמנו לחיים, הרווינו נפשנו לשוכרה,

סם אל כוסך הזליפו, השחיתו מוסר, אנסו נפש בסררה.

בזה אחר זה, הם פלשו אל תוכך,

את רק תיהני, זה וודאי יהיה כיף,

סדינים מוכתמים, מתבוססים בדמך,

מפורקת לרסיסים, מנוחמת בזרועות אמך.

רציתי לגעת, את נפשך ללטף,

האמנתי בתמימות, שאצליח לרכך,

להדוף כאב בחיוך, להכיל דמעות עצובות,

לחבוש צלקות בליפוף, לחדש חלומות וכמיהות.

ביקשתי לדעת, לגלות את שהיטבת להסתיר,

אל סודות נפשך שוועתי, להצילם בכל מחיר,

קוששתי רפסודה, להשיטך אל חוף מבטחים,

להיאחז בה בימי סערה, להלום חרדות ופחדים.

לתקן סדרי עולם ביקשתי,

להעניק ביטחון והגנה,

למחוק פצעי עבר השתוקקתי,

לפרוש את כנפי השכינה.

עזבתי כי לא נותר בי כוח,

את עצמי לא ידעתי, ביקשתי רק מנוח,

אילו מסוגל הייתי, להילחם את מלחמת חייך,

היית שוב פורחת, מלבלבת אליי מתוך מילותייך.

שנים כבר עברו, את חובקת לך בן,

אישך שוב עזב, אינו מוצא מקום בקן,

יש אישה אחרת אמרת, את נפשה בפניך תפתח,

האחת והיחידה כך לחשת, הראויה את לבה שתיקח.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 06/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

מצייר קווים לדמותך

יש לך הודעה,

כך זהר הבהוב מעטפה,

לא השארת שום תמונה,

רק משפט קצר והזמנה.

שבועות ספורים לפני חג הפריחות,

צלצלתי, התרגשתי, חשתי פעימות מהדהדות,

סיפרת על חייך, על אהוב שחלה,

בכית את מותו, דמעות עצורות מכילה.

לילות ארוכים ציירתי קווים לדמותך,

בניתי תווי פנים, דמיינתי את חיוכך,

חלמתי את עינייך, השתקפות שעיצבת בקולך,

תיארתי את שדייך, את שלמות חלקי גופך.

רק עוד שבועיים לחשת,

המתן מעט, זה ישתלם,

מקשיים של מרחק גיאוגרפי,

ביקשנו בשקיקה להתעלם.

אחרי ליל הסדר, פגשתי בך לראשונה,

הדמות שתיארת לי בסתר, הפתיעה, החסירה פעימה,

נסענו לבית הוריי, שם נוף של כרמל משתקף,

התעלסנו שעות ארוכות, מופתעים מחיבור מלטף.

את כל שדמיינתי לחשתי , נושק לתנוך אוזנך,

אתה כל שרציתי פיזמת, מעבירה את ידי על ירכך,

אנחה פילחה את האוויר, נשמע גם קול של כאב,

אתה מזכיר לי אותו דמעת, את הדמות שעדיין בלב.

מעל הרים אדומים דוממים,

עולה לבנה ביישנית,

דולפינים בצמוד שם שוחים,

מתעטפים בהילה זרחנית.

לו יכולנו להיות שם כמותם,

נאמנים לאמת של עצמנו,

הקסם שבסיפור אהבתם,

יכול להיות היה העתיד של חיינו.

(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 09/04/08)

-------------------------------------------------------------------------------------- { חזרה לראש הדף }

דף הבית

הַהַזְמָנָה הַגְּדוֹלָה ! / מאת: אורית לבב

חֵירוּתו שֶׁל הָאָדָם
הִיא בַּחֲלוֹם וּבַדִמְיוֹן,
כְּשֶׁהוּא נִסְחַף
עִם הַעָצְמָה הָאַדִּירָה הַזּוֹ
אַל הַנּוֹף,
הַמְּרַפֵּא וְהַנָּכוֹן …

יוֹדֵעַ אֵיךְ לִפֹּל לְמַעְלָה
רָגִישׁ לְהִתְעַלּוֹת רַק לְמַּעֲמַקִּים
וּבִנְשִׁימָה אַחַת חוֹמֶלֶת
מְמוֹסֵס בְּלַהַט
חֲרָדוֹת, צוּקִים וּמֶרְחַקִּים.

~~~

אָז חֶבְרֶ’ה,
הִצְטָרְפוּ אֵלַי אַל הַמַּסָּע
בּוֹ פְּגִיעוּת הִיא הַעָצְמָה הַטְּהוֹרָה,
וּתְחַיְּכוּ לְחַיֵּיכֶם בְּאוֹר
שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ חֲזָרָה …

מִן הַיִּעוּד שֶׁלִּי,
הַיִּעוּד שֶׁלָּכֶם
יִסְעַר וְיִגְעַשׁ,

מֵהַסִּפּוּר שֶׁלִּי … שֶׁלָּכֶם יִכָּתֵב מֵחָדָשׁ !

לאתר של אורית לבב >>>