"אין קיצורי דרך לשום מקום שכדאי להגיע אליו..."
(בוורלי סילס)
להלן פוסטים נבחרים שהעליתי לבלוג האישי שלי ברשת החברתית-עסקית "TheMarker cafe":
חמש עשרה שנים.
חמש עשרה שנים שנכנעתי לסטטיסטיקה המזוינת הזו, אליה נגררים כל אותם אנשים אשר "קורטוב" של פחד ממלא את מקומו של האומץ.
חמש עשרה שנים של כמיהה בלתי מתפשרת, בלתי נתפסת, כמיהה מהולה בנאמנות חוצבת סלעים, אותה הנאמנות לאמת שלי.
כעסתי על התנהגותי זמן לא מבוטל, כעס על שאפשרתי לעצמי לקחת חלק באותה הסטטיסטיקה העלובה הזו, על שהעליתי חיוך רחב בפניהם של אותם סוקרים.
כמעט תשעים אחוז מהאנשים בעולם, קמים מדי בוקר אל מציאות שאינה מתאימה להם. מציאות שנכפתה עליהם, לו רק ידעו הם כמה יש להם חלק ביצירת המציאות הזו, הם וודאי היו מלקים את עצמם ללא הרף. הם הולכים לעבודה בחיוך מאולץ, משרתים אנשים שלפעמים רומסים את כבודם, מגניבים אל השעון מבטים ללא הרף, כאילו מבקשים להמציא את השניות מחדש, כמהים להתאדות ולשוב לחיק משפחתם.
חלקם עם משכורת טובה, חלקם עם משכורת רעב, אבל רובם שבים לקן המשפחתי שלהם ומתקנאים באותם עשרה אחוז שהחיוך קורן מהם עוד בטרם יצאו מהבית, אותם אנשים שמתמסרים בעונג לשליחות שלהם, למקור פרנסתם, למקום עבודתם שמוקיר להם תודה על שבחרו בו, על שהבינו שזכות הבחירה נמצאת בידיהם ולא בידיו של הגורל.
לפני ארבעה חודשים, ניצלתי את זכות הבחירה הזו. הפחד לא הרפה ממני. נהפוך הוא, הוא רק טפח על פניי. משום מה, נדמה היה לי, שהחבר הכי טוב שלי – הפחד, פתאום מפנה לי עורף, פתאום בוגד במערכת היחסים שנרקמה בינינו עם השנים. ניסיתי להקשיב, להתחבר אליו, לשמוע את שמבקש הוא לומר לי, ואז הבנתי דבר שכבר מזמן אמור הייתי להבין, הוא מבקש שאביט עמוק אל תוך עיניו, ואמצא שם את האמת ממנה התעלמתי.
ביום ההוא בו חתמתי כנס לראשונה, ביום ההוא בו עמדתי על הבמה ההיא, ביום ההוא בו הביטו בי שבע מאות זוגות עיניים בוהקות, באותו מעמד בו עמדו הם על רגליהם וביקשו להודות בידיהם, באותו היום ממש, חשתי כשחקן שזה עתה זכה בפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. את התחושה הזו, אף משרה בכירה לא תוכל לתת לי. את הסיפוק העצום הזה, אף משרד - בכיר ככל שיהיה, לא יוכל להקנות לי. באותו יום הבנתי את הסיבה שהאל בחר בי. באותו יום בעצם התחלתי במסע עזיבה שנמשך שנה וחצי.
עזבתי.
עזבתי עשור מדהים. עשור בו לימדתי את עצמי את מה שאף מוסד אקדמי לא יכול היה ללמדני לעולם. עזבתי את בית חלומותיי אותו בניתי בשתי ידיי. רק האל יוכל להעיד על רמת ההעזה והנחישות שבה רכשתי אותו. פרוטה אחר פרוטה, מאה אחר מאה. עזבתי את מקום העבודה הבטוח שאפשר לי להחזיק אותו, להחזיק את עצמי. עזבתי רמת חיים גבוהה, ביטחון כלכלי מובטח, פנסיה שלבטח היתה שולחת אותי לסיישל בימים בהם אבקש להביט בעיניה של האחת עמה ארצה להזדקן, האחת ש-לה אבטיח כי לעולם אוהב אותה, אכבדה, אחרוט חיוך נצחי על לבה, ואתעלס עמה תחת יחד ביישני.
עזבתי את הים האדום שחבק אותי בין גליו כל ערב מחדש. את השקיעות המרהיבות שהשרו תחושת רוגע ונועם בסופו של יום חשבונאי מטורף. עזבתי את היצורים המדהימים האלה, אותם נאהבים שחיוכם נחרט בנשמתי, שסיפור אהבתם לימד אותי עולם ומלואו, כמה הייתי רוצה להיות כמותם. להתעלס במצולות, באחד המקומות שנחשב פעם לאתר צלילה מרהיב ביופיו.
עזבתי את חבריי, את אותם האנשים שעדים היו לצעדים היותר גדולים שלי, לרגעי השפל והגאות, לשעות השקיעה והזריחה, אותם יקרים שדרך עיניהם למדתי על ערכה האמיתי של חברות נפש.
עזבתי את אחד המקומות היפים בעולם (הכל בעיניי המתבונן), את הקניונים וההרים שלימדו אותי להקשיב לרוח, להקשיב לשתיקה ממנה ברחתי שנים ארוכות. יש בה המון, באותה רוח שלימים גם ביקשה להכות בי ולהותיר עם כאב, אותו כאב שנחרט בלבבות של המבקשים לאהוב.
ביקשתי להמר על כל הקופה. כולה.
החיים הם אלה שדרבנו אותי לנצח במקום בו אחרים מבקשים להפסיד. עזבתי משום שרציתי להיות נאמן לעצמי ולדרך בה בחרתי. עזבתי משום שזו הדרך האמיתית, ואולי גם היחידה, לתעל את הכעס העצום שהיה בי בזמנו, אל מקום של הבנה, של השלמה.
היום אני מרוחק מאות ק"מ מהמקום בו הכל התחיל. הריח המשכר הזה, המתעתע הזה, המאיים הזה, המשתק הזה, הריח הנורא הזה של חוסר הוודאות, הוא ריח שמעולם לא הכרתי. ואולי בעצם הסנפתי אותו מהיום בו ביקשתי לעצמי זהות חדשה, הוא פשוט היה שם, כל כך ברור מאליו עד שהתעלמתי מקיומו.
אהבתי האחרונה הביאה לי מכתב וספר. "ספר החיים" אני קורא לו. ואולי רק בשביל המתנה ההיא, היה שווה לסחוף אותה עמי אל המקום ההוא. יש בו משפט שנחצב בתודעתי ואולי היה הוא הטריגר לאותה נאמנות בלתי מתפשרת לצעדיי מרחיקי הלכת :
"יהיו אשר יהיו האתגרים והמכשלות שיציבו בפניך החיים, זכור להביט אל ראש ההר, משום שבעשותך זאת, תביט אל הגדולה. זכור זאת ואל תיפול ברוחך בגלל שום עניין, ולא משנה עד כמה חשוב הוא נראה, ואל תיתן לשום דבר, מלבד ראש ההר, להסיח את דעתך. זוהי המחשבה היחידה שברצוני להוריש לך...." (אלפונסו אורטיז).
זוהי המחשבה היחידה שברצוני להוריש לכם. להוריש לך. לבי מוקיר לך תודה.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 28/04/08)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
"אימהות שכולות ?" שאלתי בתדהמה
"כן, אימהות שכולות. למה, זה מפתיע אותך ?" נשאלתי בחזרה
"השריטה שלי את יודעת ..." השבתי
"דווקא בגלל חוש ההומור המטורף שלך...." נעניתי
"אבל ..." ניסיתי להסביר
"אני סומכת על האינטואיציה שלך ... בהצלחה ... יודעת שלא תאכזב אותי מותק ...." ניתוק.
היית שם ביום ההוא. חשת את המצוקה הקלה בה שרוי הייתי בדקות הראשונות. היה לך מבט רציני, עינייך היו כבויות, לרגע חשבתי שרק את נמצאת שם, בוהה בי ולא מבינה באיזו חוצפה אני מרשה לעצמי לפלוש לטריטוריה הבלתי חדירה שלך.
ככל שחלפו הדקות, פנייך התרככו. מזווית עיניי יכולתי אפילו להבחין בחיוך קל, מבויש, מלא בהתנצלות. כאילו שכחת שגם לך מותר לחייך, שחיוך הוא סוג של רגש שכבר המון זמן מת בתוכך. ראיתי אותו, את אותו סלע עצום אשר הנחת על הר הגעש שאת התפרצותו ביקשת בכוח למנוע.
לאחר שעה שבה חברותייך אפשרו לדמעות להיות נוכחות, הבנת שכולן מחכות רק לך. ואולי באיזה שהוא מקום, ידעת שרק אני מחכה לך, שרק את מחכה לי.
שיתפת.
סיפרת עליו. על הרגע המאושר בו הגיח מרחמך. על החיוך המתוק שלו. על הכוויה הקטנה שנותרה תחת סנטרו בשעה שהתקרב לסיר הטיגון הרותח. על כמה הוא מזכיר את אביו שנהרג אף הוא במלחמה המיותרת והארורה ההיא. סיפרת על היום בו ביקש שתחתמי לו על הטופס המזופת שקיבל מהצבא, על כרטיס הכניסה לעולם המתים. הלקאת את עצמך ללא הרף על הרעד בו שרבבת את חתימתך. יכולת למנוע את זה, את ביקורו המוקדם של בנך את אישך. יכולת לחסוך מעצמך את אותו אגם מלוח ורווי דמעות בו ביקשת להטביע את יגונך.
האמת שבנקודה מסוימת רציתי להיעלם. יש גבול למקומות בהם אדם מבקש לנצח. גדול עליי. איני יכול לשחות באגם הזה, גם אם מליחותו אמורה היתה להציף, להגן מטביעה.
נשארתי.
נשארתי כי הייתי חייב. נשארתי משום שהבנתי שגם במקום הכי נמוך בעולם, ב-ים המוות בו דגים לא יכולים לנשום, באגם הקוצים בו נדמה היה שיש רק כמילה - יכולה להיות גם צמיחה, ולו גם ה-קלה שבקלים.
העזתי.
חשפתי את כל השריטות שלי. הלכתי עד הסוף. הכאתי בך ללא הרף. ואולי בשלב מסוים ידעתי שתבואי לבקש לחבק.
מבוישת, כאילו את חוטאת, באת אליי בסיום ההרצאה. ביקשת רשות עדינה. מנסה בכוח להתעלם מהברור מאליו. האישור ניתן ללא מילים, רק במבט עמוק וחודר. חיבקת אותי. התרפקת בזרועותיי. סגרת מעגל של הנצחה ופתחת מעגל של ניצחון.
מספר חודשים לאחר מכן נפגשנו באקראי. שוב ביקשת רשות. שוב הסכמה במבט. סיפרת שחזרת לצייר, לפסל, לגעת בחימר. אמרת שאת נורא רוצה, אבל חוששת ממה שיגידו. ביקשתי שתביטי אל מעיין נפשך, שתעלי לבית האבן שלו ותשאלי את דעתו, כי חוץ ממך וממנו ... זה באמת לא משנה.
חזרת.
חזרת לשם. לאותה רחבת ריקודי העם שכל כך התייפתה בנוכחותך. לאותה חלקת אלוהים שבה הרגשת הכי משוחררת בעולם, הכי טבעית, הכי אמיתית, הכי שם, הכי את, הכי הכי.
הפעם אני זה שביקשתי רשות. עינייך סיפקו לי את האישור. מעולם לא חיבקתי מישהי כמו שחיבקתי אותך ברגע ההוא. לאחר שניות ארוכות שנדמה היה שנמשכו לאורך הנצח - הבחנתי במשהו נוסף שלא היה שם קודם. צבעת ברכות את חלונות נפשך במה שדיילות היופי מכנות "איפור".
ככה הוא היה רוצה לראות את אמו. ככה הוא היה רוצה לראות את אשתו. צעקת בלחישה.
לרגע קט, נדמה היה שאני הוזה. לרגע קט, נדמה היה לי שהדמות הכבויה שביקשת להיות שנים, כאילו המציאה את עצמה מחדש.
ניצחת אותי. חייכת. שכנעת אותי לחיות עם ולא מול, חתמת בביישנות.
ביקשתי לחבק שוב. ביקשת להכיל את דמעותיי.
ולו בשביל הרגע הזה בלבד....היה שווה לי לשאת בגופי נכות.
הבטחות ניתן להפר, צוואות לא.
מי ייתן...ותהיי האם השכולה האחרונה. זוהי לחישה לוטפת של משאלה.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 03/05/08)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
לעתים נדמה היה כאילו המקום ההוא נוצר עבורנו. ואולי בעצם, היו אלו אנו שנבראנו עבורו, על מנת שיוכל הוא לחבוק את שנינו ולהתהדר בנוכחותן של שתי נשמות שיש בהן פשטות. הניצוץ שהיה בעינייך במקום ההוא, היה הדבר היותר יפה שראיתי עד אז בחלונות נפשה של אישה.
מספר שעות קודם לכן, ישבנו על פיסה של רפסודה, טובלים את כפות רגלינו במימיו הקרירים של המפרץ התכול, צופים בדולפינים מאוהבים. לעתים נדמה היה שקנאה אחזה בשנינו, לו יכולנו להיות שם כמותם, לו יכולנו לשחות זה לצד זו כל החיים, להתלטף במגע הממכר ההוא של הגוף, לצלול למעמקים, ללקות בשיכרון חושים ולהתעלס מאחורי אלמוגים מרהיבים. לעתים נדמה היה, שכל מפרץ עקבה המדהים, התנקז לתוך עינייך המזמינות, ושיקף לי, ואולי לשנינו, את תמונת חיינו.
בדרך למקום ההוא, עברנו דרך קניונים מרהיבים, פילסנו את דרכינו דרך שבילים מפותלים, כאילו שיקפו הם את נתיב החיים של כל אחד מאתנו. המחסום הצה"לי בו נתקלנו בדרך למקום ההוא, הוביל אותך לחרוט בלבי את המשפט ההוא שנדמה היה שיכול הוא לחצוב סלעים.
"אם אכן ישנה חדירת מחבלים ואם משהו יקרה לי, דע שבזרועותיך ארצה למות..." אילו ידעתי ששבועיים לאחר מכן תבקשי ללכת, הייתי וודאי חושב שגובהו של המקום ההוא, הוא זה ששיבש מעט את משמעות כוונותייך.
כשעלינו למקום ההוא, ביקשת שנקשיב לרוח. נדמה היה לנו כי נוצרה היא בשביל שנינו, חובקת בליטוף שתי דמויות שנפגשו בסיכוי ההוא, הסיכוי של אחד למיליון. כמו בחיים, כך גם היתה הדרך לפסגת המקום ההוא. דרך רצופת מהמורות, בורות, אבנים חלקלקות, ועליות תלולות שפילסו את דרכך אליי, את דרכי אלייך.
כשהגענו לפסגה ההיא, עמדנו חבוקים, כאילו נדמה היה שזה יומנו האחרון. הרוח הכתה על פנינו כאילו מבקשת להזהיר את שצפוי. בנקודה ההיא, בה חבקתי אותך בזרועותיי, בה רחצתי את נפשי במפל נפשך, הבנתי שהיה שווה לי לעבור את כל שעברתי בחיי, את טעות הרופאים המצערת, את הסבל הרב שהיא יצרה, את הילדות שנגזלה ממני, את אהבות נעוריי שלא ידעתי, את הניתוחים, האשפוזים, צלקות הנפש והגוף, את הכאב העצום ההוא שנחרט על נשמתי, היה לי שווה לעבור את מסע התלאות הזה ולו רק בכדי להיות שם אתך, במקום ההוא.
מס' שעות לאחר המקום ההוא, לגמנו יין ונשבענו את שבועת החברות. בשובינו מהמסעדה האיטלקית, עצרנו בפיסת חול קטנה, מקשיבים ללחש הגלים, מתעטפים בהילת הירח, כמהים לנפילתו של כוכב. רק לבקש רצינו, אולי לא ידענו.
צמאים לתשוקות בוערות, הפשטנו זה את זו דרך העיניים, נדמה היה כאילו הנסיעה הזו לא תיגמר לעולם. עוד במעלית נצמדתי אל גופך החטוב, מבקש להותיר בו חותם. במחול של טירוף קילפנו זה את קליפותיה של זו, משילים מעלינו עירום לבוש, טועמים כל פיסה של גוף, כאילו פחדנו שלא תינתן לנו הזדמנות חוזרת. לוגמים בצימאון של ייאוש, זה את מיציה של זו, ממזגים את נפשנו בהתעלסות חסרת גבולות, חסרת מעצורים, מסניפים את ריחות הנשמה של הגוף, מבקשים להזריק מנה של ניקוטין שתתן לנו את הכוח לטעימה הבאה.
שבועיים לאחר המקום ההוא, ביקשת לעזוב. מעולם לא חוויתי פרידה כל כך ארוכה כמו אותן השעות שנשארת אצלי, אותן השעות בהן ביקשתי לנצור כל חיוך שלך, כל תו על פנייך, כל מצמוץ, כל הבעה, כאילו ביקשתי להנציח רגעים אחרונים שמעולם לא היו שייכים לנו.
שלושה ימים לאחר מכן, הייתי שוב ובפעם התשיעית על שולחן הניתוחים. עוד הליך כירורגי שכפתה עליי הנכות המזוינת שלי. אחותי אמרה לי שיש משהו בחומר ההרדמה שגורם לך לשכוח, שמרפא את הכאב ההוא שלא הספיק לחלחל. היא צדקה. שעות ספורות לאחר ההתאוששות, נדמה היה כאילו מעולם לא היית שם.
אבל דעי שתמיד, תמיד תהיה לנוכחותך פינה חמה בלבי. אין זה תלוי באהבות שעוד אדע ובעוצמתן, תמיד תהיי שם, לצדי אך לא מולי.
מוקדש לך באשר את.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 22/04/08)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
"אתה מגיע לפרמיירה שלי ?"
"תזכירי לי מתי זה ?"
"נווו...."
"היה לך ספק קל ?"
"האמת שאני כבר לא יודעת...אתה נורא עסוק מאז שעברת למרכז"
"אהיה שם. מי צולע עלייך יותר ממני ?"
"אמא שלי"
"היית מתה"
שנתיים לפני כן נכחת באחת מהרצאותיי שהתקיימה במלון הילטון מלכת שבא. לא היה קשה להבחין בנוכחותך. עם חיוך מבויש ניגשת, הודית, התנצלת על שאינך יכולה להישאר וביקשת לקחת את נייר המשוב ולפקסס לי אותו עם שובך למרכז. לו ידעתי שאקבל סיפור חיים שיכול היה להפוך לרב-מכר - הייתי מבקש לראותך מאוחר יותר.
היית הרקדנית של השכבה. חיטובי גופך לא ביישו גם את דוגמניות העל היותר נחשבות. כולם הביטו בך בהערצה, בסוג של היפנוזה, כאילו היית בובת מריונטה שמרקדת על הבמה בקלילות השמורה לרקדניות הקברטים של פריז.
השנים יספרו עלייך דרך חברים קרובים. השמועות יספרו שניו יורק עושה לך טוב. המציאות תספר שהוספת לגזרתך 35 ק"ג. דף המשוב ששלחת לי יספר על הכאב העצום בו את חיה מאז שבעיותייך הרפואיות הורידו אותך מהבמות.
נפגשנו באגם שהיה אהוב על שניכם. במקום ההוא בו שטים האווזים עם צאצאיהם שזה עתה נולדו. את הג'ינס החטוב החליף טייץ לבן, ואת בגד הגוף שהונח עלייך למופת - החליפה חולצה רחבה.
התביישת.
התביישת להביט על עצמך במראה למרות שלא מעט גברים ראו בך סקסיות נוטפת. שנאת את השמלות הרחבות, החזיות הגדולות, הגופיות המגושמות ושאר פרטי הלבוש שלא השאירו זכר ללוליטה שניבאו שתגיע רחוק. מסרת את אמונתך לרוח ואיבדת את שמחת החיים שכל כך אפיינה אותך בימים היפים של "תיכון-דרסקי" בעכו.
"מאיפה אתה שואב את הכוחות ?" שאלת
"אני מניח שהם היו שם מאז ומתמיד, פשוט התעלמתי מקיומם" השבתי
כאשר לקחתי אותך לסטודיו וביקשתי שתעלי על בגד הגוף החדש שקנינו, פרצת בבכי וביקשת לסגת. רק האל יכול להעיד עד כמה קרוב הייתי לסגת יחד אתך.
התעקשתי. הכרחתי. התחננתי. לאחר שקילפתי את בגדיי והתחלתי לנוע כרקדן מחושמל - נענית לעיניי הכמהות והתחלת להזכיר לעצמך את הדמות ההיא שכולם העריצו.
הפסיעות הפכו לצעדים, הצעדים הפכו לתנועות, התנועות הפכו לשפת גוף מוכרת, וזו בתורה - החזירה את החיוך אל נפשך. היהלום המדהים שעטה על עצמו מתכת חלודה - החל לפתע להראות סימנים ראשונים של נצנוץ בוהק. הליטוש נמשך זמן לא מבוטל. השיחות שידענו, הרגעים שחלקנו, הדמעות שמחינו, ההבנות אליהן הגענו - כל אלו הפכו אותך לאחת האבנים היקרות שמחצבי הטבע מחביאים בעומקם.
משהו לחשוב עליו :
לעולם לא נבין את הסיבה לכך שהחיים מתהפכים וסוטרים על פנינו. לעולם לא נבין איך אושר גדול מתנפץ לרסיסים ומשנה את חיינו. לעולם לא נבין מדוע בוחר האל להעמידנו במבחני הישרדות שלעתים נראים כבלתי אפשריים לצליחה. מה שזה לא יהיה - לנו, ואך ורק לנו - ניתנת הבחירה לעבור אל עברה השני של הגדה. הייתי שם, במקום הכי נמוך שתוכלי לדמיין. גיבור גדול זו המחמאה האחרונה שאוכל להרשות לעצמי.
מעולם לא אמרתי שזה פשוט, אך גם מעולם לא אמרתי שזה בלתי אפשרי.
זו את היהלום. אני סה"כ ליטשתי קלות.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 16/09/08)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
יום רביעי, 31/07/96, ט"ו באב, תשנ"ו.
השמועות מספרות שחג האהבה בחוץ. בגלגל"צ מנגנים ללא הפסקה שירים שמלטפים בנועם את כל אותם המבקשים לאהוב, Frankie Goes To Hollywood, שר את The Power Of Love שלו, אני מפנה מבטי לאל מרומים ושואל אותו האם לא הגיע הזמן שגם אני אקח חלק בחגיגה הזו ?, שואל אותו האם בכלל הוא מתכוון לאפשר לי את הזכות הזו אי פעם, ואם כן, מתי קיבינימט ?
המון פעמים ניהלתי איתו את השיחות האלו, יותר מדי אפילו. בשלב מסוים אני מציע לו ברטר, קח את כל הוני, את כל רכושי, זכור לי את המצוות שקיימתי למענך, רק הראה לי את הדרך, תן לי לחוש מגע שפתיים, ליטוף של אישה, הפוך לי חלום למציאות ופטור אותי מבתוליי, הנח גם לי להתנות אהבים עם שתבקש נפשי לאהוב, האם לא ידעתי מספיק סבל ?
לא רק שאלוהים לא עונה, אני בספק אם הוא סופר אותי בכלל. הוא לא ספר מיליונים, אי שם בשואה הארורה ההיא, אז שיספור אותי ? מי אני בכלל ?
"אולי מספיק כבר יא בני זונות ... קנה לה בייבי-דול, תפתיע אותה, שזור לכבודה פרחים .... דיי נמאסתם..."
כך הגבתי בבוז לכל אותם שדרי הרדיו. שתי שניות לאחר מכן, שמתי את האוסף של transmania , הקצב הזה תמיד השכיח ממני את העצב בו הייתי שרוי, סיפק לי אדרנלין קצוב לשבעים ושתיים דקות, עד שהקומפקט יסיים את תפקידו הנוכחי.
יום שישי, 07/08/98, ט"ו באב, תשנ"ח.
השמועות מספרות שחג האהבה בחוץ. חוף הדקל באילת נצבע בלבן. מסיבה מאוהבת צפויה כאן הערב. שעות ספורות לאחר הזריחה, אני יושב על רצועת חוף בתולית עם חברה טובה. תוך כדי שיחות על ימי האהבה שמעולם לא ידעתי, אני מבין דבר או שניים על החיים. אני מביט אל הימים ההם, אל תגובותיי, אל הקללות שהמטרתי על המבקשים לשבח את האהבה בשידור חי, אל המירמור, הכעס, והאכזבה. לפתע מכה אותי תובנה שתשנה את חיי מקצה לקצה. "איך אתה מגנה את הדבר שאתה כל כך חושק בו ?, למה לעזאזל אינך מסוגל לפרגן ?, ממתיי נהיית כזה שלילי ועל מה ? האם אתה לא בועט גול עצמי לרשתך ?"
שעה לאחר מכן הרמתי טלפון לחנות פרחים בחיפה..."רק רציתי לומר שאני אוהב ומתגעגע, ולאחל יום אהבה מאושר....מעריך...בנך הצולע..." זו הברכה שביקשתי לשזור יחד עם הפרחים הצבעוניים. שעה לאחר מכן, כאשר שמעתי את קולה הרועד, התעטפתי בכל החום שבעולם.
יום שבת, 04/08/01, ט"ו באב, תשס"א.
השמועות מספרות שחג האהבה בחוץ. יום קודם לכן, אני פורס מפה צבעונית על שולחן של שבת. מסדר צלחות, מזלגות, כפות, וכוסות של יין. עלים יבשים מפוזרים בין הוורד לבין הנר בריח הווניל שקניתי יום קודם. על הכיריים עומד מרק דלעת ובטטה, לכשיתקרר קמעה, תתווסף אליו שמנת עדינה שתעניק לו מרקם קטיפתי. בתנור נצלים להם ירקות, תפוחי אדמה, ועוף ממולא באורז וצימוקים. לקראת השעה 20:00, היא הגיעה כשבידה עוגת ביסקוויטים קרירה, פרח ומכתב. לאחר שלגמנו מהיין, נשבענו את שבועת האוהבים, אכלנו לשובע, ורקדנו צמוד לצליליו של gazebo - הובלתי אותה להיכל מקדשי, שם ביקשנו לאהוב, להתעלס, ולרחוץ את נפשנו, זה במפל הנשמה של זו.
חומר למחשבה :
מאז ועד היום ידעתי אהבות בחיי. חלקן קצרות, חלקן ארוכות, אך כל אחת מהן לימדה אותי דבר או שניים על החיים. צרות העין, הקנאה, הטינה, חוסר היכולת לפרגן ושאר רגשות שלילים - כל אלה מהווים את הבסיס למחלות נוראיות כגון : אולקוס, מיגרנה, סרטן, וכו'... ביום בו הבנתי את זה, נכנסו האהבות לחיי.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 10/08/08)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
הכרנו אי שם בשלהי שנות התשעים. כשהחבר הכי טוב שלי הציג בפניי את אהבתו החדשה, ידעתי שתתפתח כאן מערכת ידידות אמיצה וטהורה. בכלל, תמיד הייתי ה'פסיכולוג' של האקסיות, תמיד ידעתי להקשיב, לפתוח את צוהר הנשמה, לחבק, ולשקף את גן העדן, גם אם נדמה היה שהפרידה הותירה לא יותר מהרס אמוציונאלי וחורבות של גיהנום.
מי חשב בכלל באותם ימים על זוגיות משלי?! הדימוי העצמי שלי היה ברצפה עד כי נדרש שפכטל בשביל לגרד אותו משם. אולי זו הסיבה שהייתי שם עבורך, אולי היית עבורי הדבר הקרוב ביותר לקשר זוגי, החיבוק שלך, ההקשבה שלך, החיוך שלך, גם אם סימנו הם לא יותר ממחוות פשוטות של ידידות, היו בשבילי עולם ומלואו במעגל הרחמים העצמיים בו הייתי נתון בזמנו.
ביקשת שאחצה בשבילך ימים ויבשות, ביקשת שאהיה כל מה שלא ידעו להיות אותם האנשים שביזו את גופך והתנערו מאחריות מוסרית. ואני, תמים שכמותי הלכתי כשבוי אחר גחמותייך.
כבר מהרגע הראשון בו דרכה כף רגלי על יבשת זרה, הבנתי שאין לך דולר על התחת. וכך, במשחק שלא היה מבייש שחקנית שזה עתה זכתה באוסקר, אספת קבלה אחר קבלה, חשבונית אחר חשבונית, שכן אחרי הכל, זה היה האליבי המושלם שעמד לרשותך באותם הימים.
הייתי שיכור מנופים קסומים שלא הכרתי מעולם, שיכור מתחושות חדשות של חופש - חופש שמעולם לא היה לי, שיכור מקריסתן של חומות הרסניות שהקיפו את עולמי במשך 24 שנים מזוינות, ואולי תחושת השכרות הזו, אולי ההתמכרות לאשליה, הן אלו שגרמו לי להתעלם ממה שהיה ברור מאליו.
שבועות ספורים לאחר שזכית בכל פרסי המשחק האפשריים, התנפצה לי האמת בפנים. התנערת מכל ההבטחות, שברת את כל כללי המוסר האפשריים, ברחת ליבשת רחוקה, משאירה מאחור חובות באלפי שקלים, מותירה פגיעה שנחרטה עמוק בשבבי הזיכרון האנושיים.
שנים יחלפו, האדם לו מכרת שקרים במשקל, התאושש, התגבר, והפך לדמות שאיש לא חלם שיהיה, בטח שלא את. הימים יובילו אותי לבטוח שוב בבנות המין השני, לתת אמון ולהתמסר לשבועת האהבה ממנה חששתי כל כך. כל קשר שניהלתי לימד אותי עולם ומלואו, לימד אותי את מה ששום מטפל זוגי לא יכול היה ללמד. אהבתי האחרונה לימדה אותי להוקיר תודה ולסגור מעגלים, אז אולי הגיע הזמן שאנהג כך גם לגבייך.
דעי שלמרות הפגיעה, ניצול התמימות, דרכי המניפולציה בהן בחרת, ושאר המשקעים שיצרת, למרות כל אלה אני מודה לך על שהזדמנת לחיי. דעי שיש לך חלק עצום במקום בו אני נמצא כיום. ובאשר לחשבון הפתוח שהותרת עם לכתך?! כנראה שאת חשבון הנפש שלך תעשי מול האחד שברא בגופך נשמה, כנראה גם שזהו המחיר שהייתי צריך לשלם על מנת לזכות בעצמאות שלי.
נכתב במאי 2009 מוקדש לדמות שהייתי במאי 1997
כמה טוב להביט אחורה ולראות את כברת הדרך שעברתי מאז.
(פורסם לראשונה ב"דה מרקר קפה" בתאריך 19/05/09)
------------------------------------------------ { חזרה לראש הדף } ----------------------------------------------------
